ת"א 21260-06-18

תקציר

הכרעת הדין דנה באחריות הנתבעים בתיק בו מדובר בפעוט שנפטר כתוצאה מחנק בגן ילדים. התובעים, הוריו של הפעוט המנוח, טענו כי הבעלים והמנהל של הגן, הנתבע מס' 1, כמו גם סייעת, הנתבעת מס' 4, התרשלו בתפקידם, והובילו לתוצאה הטרגית. בית המשפט בחן את חובת הזהירות שחו הנתבעים כלפי הילדים שבטיפולם, ומצא כי היא נובעת מטיב היחסים בין המורה לתלמיד, מפגיעותם של קטינים ומהאמון שנתנו ההורים בצוות הגן. נפסק כי הנתבעת מס' 1 הפרה את חובת הזהירות שלה בכך שלא פיקחה כראוי על הסייעות ולא דאגה לשלומן. רשלנות זו יוחסה להיעדר הדרכה והדרכה של הנתבעת מס' 4, שהייתה בעלת ניסיון מוגבל בעבודה עם תינוקות, וכן להיעדר פיקוח ובקרה מספקים על התינוקייה, למרות סימני האזהרה. אשר לנאשמת מס' 4, היא הודתה ברשלנות והורשעה בהריגה בהליך פלילי. בית המשפט מצא כי מעשיה לא נעשו בחלל ריק, אלא קדמו להם התנהגויות אלימות ו"תמרורי אזהרה" שלא היו מפוקחים דיים. השופט הגיע למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין מותו של הפעוט. בהתייחסו לסוגיית הנזקים, דן בית המשפט בחישוב אובדן השתכרותה של הפעוטה המנוחה, ובסופו של דבר קבע כי בסיס השכר צריך להיגזר מהשכר הממוצע במולדובה, ארץ מוצאם של הוריה. הנזק הלא ממוני נקבע על סך של 1,050,000 ₪, בהתחשב בסבל שעבר הפעוט טרם מותה ותוחלת חייה. הוצאות הקבורה נאמדו בכ-20,000 ₪. התובעים תבעו פיצויים עונשיים, אך בית המשפט החליט שלא לעשות זאת, בציינו כי תכליות הפיצויים העונשיים – ענישה והרתעה – כבר הוגשו במסגרת ההליך הפלילי בו נגזר דינו של נאשם 4. בסך הכל חויבו הנתבעים לשלם לתובעים פיצויים בסך 1,163,000 ₪, לצד 272,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. בית המשפט פסק גם בעניין חלוקת האחריות הפנימית, וקבע כי הנתבע מס' 4 אחראי ל-80% והנאשם מס' 1 ל-20% הנותרים. התביעה נגד הנתבע מס' 2, בן זוגו של הנתבע מס' 1, נדחתה בשל מעורבותו המינימלית בפעילות הגן.