ערר 92003-05-20

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לתביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בישראל, בעקבות אישור תכנית (תל"א 38) שגרמה לכאורה נזק לשווי מקרקעי המערערים. המערערים טענו תחילה כי הקרקע החקלאית הצמודה לנכס המגורים שלהם עלולה להעלות את ערך ביתם, אך טענה זו נדחתה על ידי הוועדה המקומית. בהמשך, בפני השמאי המייעץ, העלו המערערים טענה חדשה לפיה הייעוד החקלאי של אדמתם תרם לירידת ערכם. השמאי המייעץ שקל את התביעה החדשה וערך חישוב חלופי, שהוביל לסכום פיצוי גבוה יותר ממה שנקבע בעבר. עם זאת, ועדת הערר הגיעה למסקנה כי השמאי המייעץ לא היה צריך לאפשר את תיקון תביעת הירידת ערך בשלב כה מאוחר, שכן הוא החזיר את ההליכים לאחור באופן משמעותי. הוועדה הדגישה כי תפקידו של שמאי מייעץ הוא להנחות את ועדת הערר על סמך הטענות שהוצגו בערר הראשוני וכי הכנסת ראשי נזק חדשים בשלב זה אינה ראויה. עוד ציינה ועדת הערר כי המערערים לא סיפקו כל הסבר משכנע מדוע טענה חדשה זו לא הוצגה קודם לכן. בסופו של דבר החליטה ועדת הערר לאמץ את חישוב הפיצוי הראשוני, הנמוך יותר, וקבעה כי המערערים זכאים לסך של 253,150 ₪, לא כולל מע"מ, כפיצוי בגין הנזק שנגרם לט"ל 38. בנוסף, קבעה הוועדה כי לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לדרישות החוק, מהמועד הקובע ועד למועד התשלום בפועל. החלטה זו התקבלה תוך התחשבות בזכויות הפרוצדורליות של כל הצדדים ובעומס הפוטנציאלי על בתי המשפט. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו בגין ההליך.