אימוץ 14/16

תקציר

פסק הדין נסוב סביב בקשה לביטול הכרזה על קטין כבר-אימוץ לפי סעיף 13 לחוק האימוץ. הבקשה הוגשה על ידי ההורים הביולוגיים, שביקשו לגדל את הילד יחד, לאחר שהאם נתנה תחילה את הסכמתה לאימוץ. בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובת ההורים וביטל את ההצהרה. פסק הדין התבסס על מספר ממצאים מרכזיים. ראשית, בית המשפט קבע כי רשויות הרווחה לא עשו מאמצים מספיקים לאתר את האב הביולוגי, למרות שקיימת אפשרות סבירה לעשות כן. ההליך החפוז, שהכריז על הקטין כבר-אימוץ בתוך 25 יום מיום לידתו, לא העניק לאב הזדמנות הוגנת לאתר את ילדו ולתבוע אותו. פגם פרוצדורלי זה הצדיק את ביטול ההצהרה. שנית, לא נמסרו לאם הסברים ומידע מספקים על הליך האימוץ ועל זכויות האב. בית המשפט הדגיש כי במקרים בהם האב אינו מודע לקיומו של הילד, מוטלת על הרשויות חובה מוגברת להסביר את זכויות האב ואת השלכות האימוץ. מחדלו במקרה זה פירושו שלא חלה חזקת האפשרות הסבירה לאתר את האב. שלישית, בית המשפט בחן את פרק הזמן בין היוודע לאב על דבר קיומו של ילדו לבין הגשת בקשת הביטול, ומצא כי הוא נופל במגבלת 60 הימים לפי סעיף 13א לחוק. לבסוף, השופטת הותירה את בקשת האם על כנה, שכן אין לה משמעות מעשית, בהתחשב בכוונת בני הזוג לגדל את הילד יחד, וגם משום שהאם לא הבינה עד תום את השלכות הסכמתה בשל היעדר הסבר שניתן לה. פסק הדין הדגיש את הצורך בהליכים זהירים ויסודיים בתיקי אימוץ, במיוחד בכל הנוגע לזכויות ההורים הביולוגיים וטובת הילד.