תא"ק 31389-06-16

תקציר

הסכם הפשרה בין התובע לנתבע, שמטרתו ליישב תביעה קודמת, כולל סעיף המחייב את הנתבע לשלם לתובע 10,000 ₪ בגין כל מקרה של פרסום לשון הרע. ההסכם אינו קובע כמה זמן תימשך התחייבות זו. בית המשפט קובע כי התחייבותו של הנתבע לוותר על ההגנות החוקיות שלו למימוש זכותו לחופש הביטוי אינה צריכה להיות לצמיתות. במקום זאת, בית המשפט מפרש את הסכם הפשרה כתקף למשך 18 חודשים, בהתאם לפסיקה קודמת שעסקה בפגיעה בזכויות יסוד. משכך, בוחן בית המשפט האם הפרסומים המדוברים מחייבים את הנתבעת לשלם את הפיצוי המוסכם בתוך תקופה זו של 18 חודשים. בארבעה מתוך חמישה פרסומים, בית המשפט מעניק לנאשם רשות להתגונן. עם זאת, לגבי פרסום אחד – שבו טען הנתבע כי שולם לו כדי לשמור על שתיקה – בית המשפט מורה לנתבע לשלם את הפיצוי המוסכם, שכן הוא פורסם לאחר תקופת 18 החודשים ואין לנתבע הגנה תקפה. זאת ועוד, בית המשפט קובע כי התובע מס' 2, שאינו צד ישיר להסכם הפשרה, זכאי להתגונן מפני התביעה לפיצוי מוסכם. בנוסף, הנתבעת נדרשת להשיב לתובעת מס' 1 את מלוא הסכום ששולם על פי ההסכם, שכן הם ביססו הפרה של ההסכם בדבר פרסומים מפרים. החזר כספי זה אינו חל על התובעת מס' 2. בית המשפט מדגיש את חומרת טענות הנאשם ואת היעדר הראיות התומכות בהן, ומתנה את מתן רשות ההתגוננות מפני ארבעת הפרסומים בתצהיר ערבות בסך 15,000 ₪ בתוך 10 ימים. אם הנתבע לא יעשה כן, יינתן פסק דין לטובת התובעת מס' 1 על מלוא סכום ההתחייבות. בית המשפט אף קובע דיון בתביעתה של התובעת מס' 2. לבסוף, כל צד אחראי להוצאותיו, בשל ריבוי העמודים בסיכומים ולשונו המיותרת והמעליבה של הנתבע.