עת"מ 5319-03-11

תקציר

העותר, אזרח פיליפיני, שוהה בישראל משנת 2000 באשרת עבודה. לאחר פקיעת תוקף האשרה בשנת 2008, שהה העותר בארץ באופן בלתי חוקי במשך חודשיים לפני שהגיש בקשה למקלט מדיני. העותרת טענה כי נשקפת לה סכנת חיים מצד נושים ובעלה בפיליפינים, ולכן ביקשה מעמד פליט בישראל. המדינה סירבה להכיר בעותרת כפליטה, מה שגרם לה להגיש עתירה לביטול ההחלטה ובקשה לצו ביניים שימנע את הרחקתה מהארץ עד להכרעה בעתירה. המדינה, לעומת זאת, טענה כי העתירה היא ניסיון להאריך את שהותו של העותר בישראל מטעמים כלכליים וביקשה לדחות את העתירה לאלתר. מאות עתירות דומות הוגשו בחודשים האחרונים, רבות מהן זהות, מתוכן עשרות על ידי בא כוח העותר. השופט נתן החלטה כללית להתייחס להיבטים המשפטיים של עתירות אלה ולאחר מכן החיל את פסק הדין על הנסיבות הספציפיות של כל מקרה. השאלה העיקרית הייתה האם אנשים העומדים בפני סכנת חיים מסיבות פליליות, כלכליות, אישיות או אחרות נופלים להגדרה של "פליט", ואם לא, האם ניתן להרחיקו מהארץ. פסיקה קודמת (אלטאי) קבעה כי עדיין לא ניתן לגרש אנשים שאינם נופלים להגדרת פליט אם נשקפת סכנה לחייהם במדינת היעד. השופט התייחס לנוהל הישן לטיפול בבקשות פליטים, שכלל סינון ראשוני על ידי נציבות האו"ם לפליטים, ולנוהל חדש שיושם בשנת 2011 שהציג דרישות מחמירות יותר וזמני טיפול מהירים יותר. הנוהל החדש הוחל רטרואקטיבית, מה שהוביל לערעור שהגיש העותר מטעמי סבירות ומידתיות. השופט קבע כי יש לדחות לאלתר עתירות סרק שאין בהן ראיות לסכנת חיים, ללא מתן צו ביניים, שכן הן היו נדחות גם לפי הנוהל הישן. בעתירות מהותיות המצביעות על סכנה לכאורה לחיי העותר, יש ליתן צו ביניים ולדון בעתירה לגופה. במקרים גבוליים, בית המשפט ישקול אם ליתן צו ביניים, תוך שהוא נוטה להעניקו כדי להבטיח את ביטחונו של העותר עד להכרעה בעתירה. השופט הגדיר את עניינו של העותר כעתירה ריקה מתוכן, שכן הוא נעדר ראיות לסכנת חיים ונראה כניסיון להרוויח זמן מסיבות כלכליות. לפיכך, הבקשה לצו ביניים וסעדים חלופיים נדחתה, והעתירה נדחתה ללא דיון.