ת"א 23668/97

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בנוגע לארבעה שיקים בסך 4,000 ₪ כל אחד, שנמשכו על ידי התובעים על חשבונם המשותף עם בנק מזרחי בע"מ ונמסרו לחברת מירב בע"מ. לטענת התובעים, תנאי עסקת הבסיס עם מירב לא קוימו והביאו לביטול השיקים. עם זאת, מירב הפקידה את השיקים בבנק הנתבע, אשר דרש לאחר מכן פירעון מהתובעים. משהתובעים לא עמדו בהחזר, פתח הנתבע בהליכי הוצאה לפועל. התובעים לא הגישו התנגדות במועד לבקשת ההוצאה לפועל ולאחר מכן ביקשו הארכה, אשר נדחתה על ידי לשכת ההוצאה לפועל. לאחר מכן נקטה הנתבעת בפעולות אכיפה שונות, שהביאו את התובעים להגיש תביעה להשבת הכסף, לצד פיצוי הוצאות ונזקים לא ממוניים, בטענה כי לנתבע אין זכות בשיקים. הנתבע השיב בבקשה לדחות את התביעה על הסף, תוך שהוא מצטט את דוקטרינת res judicata, או פעולת בית המשפט, המונעת מצדדים לדון מחדש בתיק שכבר הוכרע. בית המשפט, לאחר ששקל את טענות הצדדים, פסק לטובת הנתבעת, ודחה את תביעת התובעים. השופט קבע כי התובעים, שלא הגישו התנגדות לבקשת ההוצאה לפועל, מנועים מלהתכחש לחבותם על פי השיקים בתביעה נפרדת. השופטת הדגישה כי פסק דין שניתן בהיעדר הגנה מבסס קביעה כי התובעים אחראים על פי השיקים. זאת ועוד, השופטת ציינה כי ניתן וצריך היה להעלות את כל טענות התובעים, לרבות טענות בדבר תנאי העסקה הבסיסית והגבלת סחירות השיקים, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. מאחר שהתובעים לא עשו כן, נאסר עליהם כעת להעלותם. השופטת גם דחתה את טענות התובעים כי ההליך הקודם התבסס על השטר בלבד וכי התביעה הנוכחית התבססה על העסקה הבסיסית, והדגישה כי הנושא המרכזי בשני המקרים הוא אחריות התובעים. בנוסף, השופט לא מצא נסיבות חריגות המצדיקות את הימנעותם של התובעים מהגשת התנגדות במועד. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי חלה דוקטרינת ה-res judicata והתביעה נדחתה. התובעים חויבו לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 3,000 ₪, צמודים ובריבית מיום פסק הדין. פסק הדין ניתן לטובת הנתבעת, ובכך חיזק את תוקפו של ההליך הקודם והדגיש את הצורך של הצדדים לממש את זכויותיהם בשקדנות במסגרת המשפטית שנקבעה.