ע"א 14/76

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך רכושי מורכב בין שוכרים למשכיר. התביעה המקורית הוגשה על ידי המשכיר המשיב נגד שוכר, שביקש לפנותו מבית בעילה של נטישה. הדייר העביר את אחד החדרים לצד שלישי, מר זלוטוגורה, שנפטר מאז, ואלמנתו ובתו המשיכו להתגורר בחדר. לאחר מתן צו הפינוי נגד השוכר, הגישו המערערים – אלמנתו ובתו של מר זלוטוגורה – תביעה שכנגד בה ביקשו פסק דין הצהרתי שיכיר בזכותם לשהות בחדר ויקבע כי צו הפינוי אינו תקף נגדם. הערכאה הנמוכה יותר דחתה את טענת המערערים מכמה טעמים: ראשית, כי לא היו ראיות מספיקות להסכם שכירות בין השוכר לבין מר זלוטגורה; שנית, חכירת המשנה לא נרשמה כנדרש בחוק ולכן אינה תקפה; שלישית, המערערים לא שילמו דמי שכירות והשימוש בחדר השתנה; ורביעית, המערערים לא יכלו "לרשת" את חוזה החכירה ממר זלוטוגורה, שכן הם לא המשיכו בעסקיו. בית המשפט המחוזי אישר החלטה זו, כאשר דעת הרוב התמקדה בהיעדר הוכחת חכירת המשנה ובדעת המיעוט חלקו על פרשנות הראיות. בית המשפט העליון הסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי המערערים לא הצליחו להוכיח את תביעתם לנכס. בנוסף, היא אישרה את ההחלטה כי צו הפינוי תקף וכי זכותם הפרוצדורלית של המערערים לערער על הצו לא נפגעה. בית המשפט פירש את הדינים הרלוונטיים ואת הפסיקה הקודמת כך שניתן יהיה לברר תביעתו של צד שלישי בנכס באמצעות בקשה לעיכוב הפינוי, כפי שעשו המערערים. השופטים הסכימו גם עם פרשנותם של הערכאות הנמוכות יותר לחכירת המשנה הנטענת, וקבעו כי היא לא הוכחה וגם פסולה בשל אי רישום. השופט י' כהן הדגיש כי חוזה שכירות המשנה, שתואר כ"לכל חייו" של מר זלוטוגורה, טעון רישום ולכן בטל ומבוטל. השופט ברנזון התמקד בהיעדר הוכחת הסכם חכירת המשנה ובציפייה הבלתי סבירה של המערערים לרשת את החכירה. משנדחה הערעור, חויבו המערערים לשלם למשיב הוצאות בסך 1,000 לירות.