ד"נ 376/90

תקציר

ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי יש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי הסעיפים הנוגעים לכפירה מכוח כינויו המקורי של המשיב יימחקו מכתב התביעה בתביעה שהגיש המשיב, ואילו בתביעה שהגישו העותרים יימחקו הסעיפים הנוגעים לפסול הכינוי המקורי מכתב התביעה. העותרים לא היו שבעי רצון ממסקנה זו וערערו לבית המשפט העליון, בטענה כי הסוגיה העיקרית שבמחלוקת היא האם בית המשפט יכול לקבוע את תוקפו של כינוי רשום במסגרת הליכי הפרה. בית המשפט העליון קבע, כי סמכות בתי המשפט לדון בשאלה כזו מוגבלת לעילת תקיפה אחת. העותרים טענו כי פסק הדין שגוי וביקשו לבחון מחדש ולבטל פסק דין זה. לטענתם, אדם הנתבע בגין הפרת כינוי צריך להיות מסוגל לערער על כשירות רישומו בעילות הקבועות בסעיף 10 לחוק הגנת שמות מקור. בית המשפט הכיר בחשיבותו העקרונית של סוגיה זו, אך בסופו של דבר דחה את העתירה והסכים עם פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר. בפסק הדין נקבע כי החוק להגנה על שמות מקור מחיל את עקרונות הסדר ליסבון, שמטרתו לקבוע את הכללים והתנאים למימוש התחייבויות בינלאומיות. החוק מעניק הגנה רחבה לתובעי זכויות מוגנות בשם מקור ומחייב בחינה מעמיקה של מהות הכינוי אותו מבקשים לרשום. רישום כינוי, לאחר השלמתו, תקף ומחייב, וניתן למחוק אותו רק בנסיבות מוגבלות. עוד קבע בית המשפט העליון כי רישום כינוי מקור זר כפוף להליך זהה לזה של כינוי מקור מקומי, אלא שלא ניתן למחוק אותו אלא אם יחדל להיות מוגן במדינת המוצא. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי העותרים לא הציגו ראיות מספיקות לתמיכה בטענתם כי הליך הרישום לא התנהל כראוי. לפיכך התקבל פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, והעתירה נדחתה.