ע"א 3599/94

תקציר

במקרה בו הגישו המערערים תביעה נגד בנק בגין אי ביצוע צו מכר למניותיהם, בחן בית המשפט העליון סוגיות הנוגעות להתיישנות, הפרות חוזיות ונזקים נלווים. המערערים טענו כי הצו ניתן ביום 4.10.1983 והמניות קרסו יומיים לאחר מכן, אך פעולתם המשפטית נפתחה כמעט שבע שנים לאחר מכן, ביום 3.10.90. הבנק ערער על התביעה, תוך שימוש בחוק ההתיישנות, וטען כי הצו ניתן מוקדם יותר על סמך מכתבים של המערערים המציינים תקופה של חמישה עד שישה ימים לפני הקריסה. בית המשפט הראשוני צידד בבנק, וראה את התביעות החוזיות כקצובות בזמן, תוך שהוא מאפשר לתביעות נזיקין להתקדם. עם זאת, בית המשפט העליון התייחס לשאלה האם הבנק יכול להעלות את תקופת ההתיישנות כהגנה, בהינתן שהיא לא הוזכרה בהליך הראשוני. בית המשפט בחן גם האם ההפרה החוזית הנטענת נמשכת, ומכאן האריך את תקופת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי העובדה שההפרה החוזית יכלה תיאורטית להימשך אין פירושה שתקופת ההתיישנות על העילה פגה. פסק הדין הדגיש כי ההפרה החוזית נבעה מאי מכירה תוך זמן סביר וכי עצם חלוף הזמן ללא ביצוע לא תמיד מעיד על התיישנות. יש לציין כי בית המשפט מצא כי אי דיוקים קלים במכתבים אינם מצדיקים העברת נטל הוכחת ההתיישנות אל המערערים. בסופו של דבר, הפך בית המשפט העליון את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי הגנת ההתיישנות אינה משכנעת, ומתח ביקורת על המערערים על השיהוי בהגשתם מבלי לפסוק להם הוצאות. פסק הדין, תוך מתן משקל להתרחשות הנזק כמרכיב של העילה, הדגיש את הצורך באיזון שיפוטי בין מגבלות רגולטוריות לבין גישה הוגנת לסעדים בגין הפרת חוזה שלא כדין.