בר"ע 49862-09-16

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לתביעה לגמלת ניידות של משיב, אשר עבר תאונה שגרמה לצניחה ברגל שמאל. הוועדה הראשונית קבעה שיעור נכות של 40% על בסיס הסכם הניידות, אך המוסד ערער בטענה שהמשיבה לא עמדה בדרישות הדו-צדדיות לפי סעיף א.4. ועדת הערר הסכימה עם המוסד והפחיתה את אחוזי הנכות, שכן לא מצאו שיתוק מוחלט. לאחר מכן ערער המשיב לבית המשפט המחוזי, אשר פסק לטובת המשיב, וקבע כי היה על הוועדה לשקול שיעור נכות מותאם. כעת מבקש המוסד לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בטענה שהחלטת הוועדה הייתה מוצדקת. עם זאת, בית המשפט דוחה את בקשת המוסד למתן רשות ערעור, ומסכים עם פסיקת בית המשפט המחוזי. לטענתם, החלטת הוועדה אכן נפלה פגם, שכן היא לא שקלה את האפשרות של שיעור נכות מותאם ולא התריעה בפני המשיב על התוצאה האפשרית. יתר על כן, פסק הדין מדגיש כי החלטת הוועדה לא הייתה ברורה ונטולת הנמקה, והיעדר אזהרה היווה מחדל משמעותי, מה גם שמצבו של המשיב לא עמד בדרישות לשיעור נכות כולל. בית המשפט מתייחס גם לטענות המשיב בעניין נכויות זמניות ובדיקת EMG, ודוחה אותן בשל מועדי המוגבלויות והתחשבות הוועדה בתוצאות ה-EMG. משכך, מקבל בית המשפט את ערעור המוסד, מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודוחה את ערעור המשיב לבית הדין האזורי. שני הצדדים לא יקבלו כל פיצוי בגין שכר טרחת עורך דין.