ע"א 32142-12-11

תקציר

הערעור מתייחס לתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה בדצמבר 2002. המערער הגיש תביעה בחודש ינואר 2010, כמעט שבע שנים לאחר התאונה. המשיב עתר לדחיית התביעה מחמת התיישנות. הערכאה הנמוכה יותר קיבלה טענה זו ודחתה את התביעה. המערער ערער על החלטה זו, וטען כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות ממועד גילוי הנזק העיקרי, שהיה בעניינו מחלת קרוהן, שאובחנה בשנת 2005, ולא ממועד התאונה. בנוסף, טען המערער כי היו נסיבות שמנעו ממנו להגיש את התביעה ביום האחרון של תקופת ההתיישנות הרגילה, קרי הוראה של אוצר המדינה שסגרה את שעריה ביום 30.12.09 בשעה 10:00. בית המשפט דחה כל אחת מטענות המערער. בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות מחושבת ממועד התאונה, כאשר נגרם נזק גוף שאינו טריוויאלי, ולא מיום גילוי המחלה. סוג הנזק שנגרם הוא החשוב לחישוב תקופת ההתיישנות, ולא ההבחנה בין פגיעות שונות. זאת ועוד, מכתב מחברת הביטוח של המשיב, המציע הסכם פשרה, לא נחשב כהודאה בחבות, כנדרש בחוק, להארכת תקופת ההתיישנות. לבסוף, מצא בית המשפט כי המערער ויתר על תביעתו בדבר הנסיבות שמנעו ממנו לכאורה להגיש את התביעה ביום 30.12.2009, וממילא נסיבות אלה אינן מהוות מצב של השבתה שיאריך את תקופת ההתיישנות. לפיכך, דינו של הערעור להידחות, והמערער לא חויב בהוצאות המשיב, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של מצבו הרפואי.