רע"ב 3410/14

תקציר

הכרעת הדין המדוברת קשורה לבקשה שהגיש אסיר, תושב רמאללה, שהורשע בעבירות ביטחון ונידון ל-15 שנות מאסר. המבקש ביקש שחרור מוקדם לפי חוק שחרור מותנה ממאסר. עם זאת, ועדת השחרורים דחתה את בקשתו בשל הסכנה הנשקפת ממנו, לאור המניע האידיאולוגי שלו לביצוע העבירות וחוסר החרטה שלו. לאחר מכן ניסה המבקש לתאם ביקור של עובדת סוציאלית פרטית לצורך הכנת תוכנית שיקום טיפולית לתמיכה בשחרורו המוקדם, אך שירות בתי הסוהר דחה את בקשתו. סירוב זה התבסס על כך שהמבקש הוא אסיר ביטחוני שאינו ישראלי ולכן אינו זכאי לפעילות שיקומית. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בטענה כי מדיניות שב"ס מפלה וסותרת את תכלית החוק. בית המשפט המחוזי דחה את עתירתו, בנימוק של היעדר חרטה והיעדר צורך בתכנית שיקום. לאחר מכן ערער המבקש לבית המשפט הגבוה לצדק. שופט בג"ץ בחן את הבקשה והגיע למסקנה כי אמנם שאלת הכנסת מטפלים פרטיים לבתי סוהר לצורך תוכניות שיקום היא חשובה, אך מקרה ספציפי זה אינו המסגרת המתאימה לדיון. פסק הדין מדגיש את חוסר החרטה של המבקש ואת הסכנות הנובעות מכך, המהוות שיקולים משמעותיים כאשר מדובר באסירים המונעים מאידיאולוגיה. משכך, ההחלטה לדחות את בקשתו של המבקש להקמת מטפל פרטי לפיתוח תכנית שיקום נמצאה סבירה. עם זאת, בפסק הדין מובהר כי במידה ויחול שינוי כלשהו בנסיבות, לרבות הבעת חרטה כנה, יוכל המבקש לבקש דיון חוזר בפני ועדת השחרורים. אולם, עד אז, בקשת הערעור נדחית. פסק דין זה ניתן היום, 17 ביוני 2014.