עתפ"ב 14483-09-22

תקציר

טענות המערערים בדבר זכויות במקרקעין נדחו שוב ושוב בהליכים משפטיים שונים, שהגיעו לשיאם בצו סופי של ש. גלאט, אשר אושר על ידי בית המשפט העליון ביום 29.5.2018. פסק דין מכריע זה, המורה למערערים לחדול מהשימוש במקרקעין ולפנותם, מפריך את טענותיהם, ומאשר את חוסר זכאותם החוקית ואת הימנעותם מלהביא ראיות לזכותם בקרקע. ניסיונות לפרש מחדש צו זה נדחו על ידי בית המשפט, בהדגישו כי אין מדובר בגוף ערעור לפסקי דין. המערערים ערערו גם על סמכותו של בית משפט קמא בנוגע לסעיף 234 לחוק, וטענו כי יש לקשור אותו לשופט התיק הפלילי. עם זאת, בית המשפט לא מצא פרשנות מוטעית, ואישר כי בקשות מחוץ להליך הפלילי יכולות להידון בפני כל שופט רלוונטי שבסמכותו של בית משפט השלום ברמלה. בית המשפט דחה את הטענות בדבר חקירה עובדתית בלתי מספקת לפי סעיף 237, וקבע כי בית המשפט קמא הסתמך כראוי על ממצאים שיפוטיים קודמים ללא צורך בדיונים נוספים. באשר לחפיפה פרוצדורלית וחשש לסיכון כפול בשל הליכים פליליים מקבילים, קבע בית המשפט כי צווים שיפוטיים יכולים להתקדם ללא תלות בכתבי אישום. היא הצדיקה הוצאת צווים נוספים, דחיית תביעות לפי סעיף 219(ב)(1) ודחיית טענות בדבר כפילות פרוצדורלית הפוגעת בהגינות. גם טענת המערערים בדבר שיהוי פרוצדורלי נדחתה, שכן השיהוי נבע מבירורים פרוצדורליים נדרשים עקב סעיפים 236 ו-237 שנחקקו לאחרונה. בסופו של דבר, הערעור נדחה לחלוטין, והמערערים חויבו בהוצאות משפט משמעותיות, תוך ביקורת על התנהגות מזלזלת ושימוש לרעה במשאבי ציבור, שלא עמדו בהחלטות בית המשפט. פסק הדין ניתן ביום 21.12.2022 ללא נוכחות הצדדים.