ת"א 23233-07-11

תקציר

התובע, אדם פרטי, התקשר בהסכם פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לרכישת חלקת קרקע בירושלים במטרה להקים מגדל. מסמכי המכרז והסכם הפיתוח לא חייבו את המדינה לתמוך במאמצי התכנון של התובעת או לאסור עליה להתנגד להם. התובעת נדרשה לשנות את התכנית החלה ולהגדיל את זכויות הבנייה, דבר שחייב במשתמע את המדינה שלא לעכב את הליך התכנון. התובעת טענה כי התנגדות הכנסת לתכניתה ובקשות לעכב את הליכי התכנון מהוות הפרת חוזה וחוסר תום לב מצד המדינה. היא טענה גם לרשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט קבע כי הכנסת וחבריה אינם מחויבים להסכם הפיתוח, שכן הם לא היו צד לו ולא הסכימו להגביל את שיקול דעתם החקיקתי. פעולותיהם, לרבות התנגדויות וערעורים הקשורים להליך החקיקה, היו אגב תפקידם הפרלמנטרי ולא היוו הפרת חוזה או חוסר תום לב. כמו כן, נדחו טענותיה של התובעת לרשלנות, שכן היא לא הוכיחה כל פגם בהתנהלות גורמי המדינה הרלוונטיים. בנוסף, בית המשפט מצא כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין ההתנהגות הפסולה הנטענת לבין הנזק הנתבע. התובעת לא הצליחה להראות שהייתה מקבלת אישור למגדל בן 24 קומות או אפילו לבניין בן 16 קומות אלמלא עיכבה המדינה את הליכי התכנון. מהראיות עולה כי התוכנית ל-24 קומות אינה תואמת את מדיניות התכנון, והתובעת לא הגישה תכנית לכל הגוש כנדרש על ידי רשויות התכנון. באשר לתוכנית שהופקדה ל-16 קומות, קבע בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה שאישורה ודאי, במיוחד לאור המשמעות ההיסטורית של הנכס וההתנגדויות המהותיות שהוגשו. יתר על כן, תביעתה של התובעת לאובדן רווחים, לרבות רווח יזמי, לא צלחה, שכן לא נגרמו לה עלויות בנייה או סיכונים כלשהם. הרווח היזמי היה תיאורטי ולא אוחד. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעתה של התובעת והורה לה לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪.