ע"א 14547-10-19

תקציר

הערעור מתייחס למקרה של נזקי לידה שהתרחש בשנת 1986, בו טען המערער להכנה רשלנית ללידה ולהתנהלות רשלנית במהלך הלידה על ידי הצוות הרפואי, שהביאה לשיתוק של ארב. עניינו של הערעור הוא בעיקר בשלוש טענות; הראשונה נוגעת להיערכות הצוות הרפואי ללידה, ובפרט לאי ביצוע הערכת משקל והתעלמות מסימני אזהרה אחרים, שהובילו להכנה רשלנית. הטענה השנייה נוגעת לממצאים ולקביעות לגבי הליך הלידה ונטל ההוכחה. המערערת טענה כי הרשומות הרפואיות חלקיות ובלתי אמינות, ולכן יש להפוך את נטל ההוכחה. הטענה השלישית עוסקת בקשר הסיבתי בין ההכנה הרשלנית הנטענת לבין השיתוק שנגרם כתוצאה מכך. בית המשפט בחן ביסודיות את הטענות וטיעוני הנגד לגבי מהלך הלידה, מהימנות העדים והרשומות הרפואיות הקיימות. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בדבר הליך הלידה ומהימנות עדותה של היולדת בהשוואה לזו של המיילדת. בית המשפט קיבל גם את קביעתו של בית משפט קמא כי לא היה שימוש רשלני בכוח במהלך הלידה וכי השיתוק לא נגרם כתוצאה ממעשיה של המיילדת, אלא מדחיפה פיזיולוגית במהלך המעבר לתעלת הלידה. באשר לסוגיית היעדר הסכמה מדעת, הסכים בית המשפט עם דחייתו של בית משפט קמא את הטענה כי האם דרשה ניתוח קיסרי וכי האוטונומיה שלה נפגעה. בית המשפט לא מצא הצדקה להתערב בקביעות העובדתיות בסוגיה זו. באשר לשאלת הקשר הסיבתי, הסכים בית המשפט עם המערערת כי אילו הצוות הרפואי היה מוכן לניתוח קיסרי, ייתכן שהיה מונע את השיתוק. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי המערערת לא הוכיחה די הצורך כי הצוות התרשל בהכנות ללידה. הטענה העיקרית להכנה רשלנית נסובה סביב אי הערכת משקל העובר במדויק. בית המשפט בחן את הרשומות הרפואיות ומצא כי בשנת 1986 הנוהג של רישום גובה הרחם היה מקובל ואמין מספיק כדי להתכונן ללידה. בית המשפט הסכים עם בית המשפט קמא כי לא הייתה רשלנות בהכנה ללידה וכי בידי הצוות נתונים מספקים ורלוונטיים. לפיכך, היא הגיעה למסקנה כי אין קשר סיבתי בין ההכנה הרשלנית הנטענת לבין הפגיעה. סיכומו של דבר, בית המשפט לא מצא הצדקה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בנוגע למהלך הלידה, ההכנה ללידה או היעדר קשר סיבתי. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות בסך 5,000 ₪. השופטים גאולה לוין ויעקב דנינו הסכימו עם פסק הדין.