ע"פ 2124/91

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לדחות קובלנה פרטית שהגיש תובע (המערער) נגד מספר חברות בהן עבד כמנהל ונגד מנהלים בכירים בהן. לטענת התובע, המשיבים דרשו ממנו להשיב כספים שנטל לכאורה שלא כדין תוך ניצול מעמדו, ודרישה זו כללה לכאורה איומים והפחדות. התובע טען כי המשיבים עברו עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין – עבירה שבגינה ניתן להגיש קובלנה פרטית. עם זאת, טענו המשיבים כי טענתו האמיתית של התובע, אף שלא צוינה בתלונה, היא בגין עבירה חמורה יותר, שאינה נמנית עם העבירות בגינן ניתן להגיש קובלנה פרטית. בית המשפט המחוזי הסכים עם המשיבים ודחה את התביעה. בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה נכונה. היא הסבירה כי רשימת העבירות בגינן ניתן להגיש קובלנה פרטית היא רשימה מוגדרת וסגורה, וזכותו של התובע לפתוח בהליך פלילי בגין עבירות אלה ללא תמיכת הפרקליטות. בית המשפט הבהיר כי זכותו של התובע לבחור את האישום בתלונה מוגבלת לעבירות המנויות, ולא ניתן להשוות אותה לשיקול הדעת הרחב יותר של הפרקליטות. לכן, כל עוד העבירה שנבחרה נמצאת ברשימה, התובע יכול להגיש קובלנה פרטית. עוד קבע בית המשפט העליון כי סמכותו המהותית של בית המשפט נקבעת בכתב האישום, וצמצום העובדות על ידי התובע כך שיתאימו להגדרת עבירה מותרת הוא תקף. כמו כן, האינטרס הציבורי אינו נזנח בקובלנות פרטיות, והיועץ המשפטי לממשלה תמיד יכול להתערב בהליך. בית המשפט גם דחה את חששם של המשיבים מפני הרשעה בעבירה חמורה יותר, והדגיש כי התובע יציג ראיות רק לעבירה האמורה בתלונה. בנוסף, ציין בית המשפט את האיזונים והבלמים במערכת למניעת ניצול לרעה של התלונה הפרטית, לרבות יכולת הפרקליטות להתערב. בסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון את הערעור והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף.