ת"א 16138-09-18

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את התביעה העיקרית בעניין פינוי מקרקעי ציבור ולקבל בחלקה את התביעה שכנגד להוצאות הקשורות לפינוי. טענת התובעת כי צו הפינוי הקודם לא כיסה את כל החלקה נדחית, שכן הוכח כי פסק הדין חל על כל הנתבעים, לרבות אלה שלא היו צדדים פורמלית להליך המקורי. נמצא כי הנתבעים שכנגד פעלו בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט בכך שטענו אחרת בהליכים משפטיים רבים. בית המשפט דוחה גם את הטענה כי הנתבעים לא קיבלו הודעה מסודרת על פינוי, שכן הם היו מודעים להליכים והיה להם די זמן להיערך. כמו כן, התביעה לנזיקין נגד המדינה נדחית, שכן הפינוי התבסס על פסק דין וצו תקף. גם הנזקים הנטענים להם טענה התובעת נדחים, שכן מרבית המבנים שנהרסו במהלך הפינוי נצטוו להתפנות בפסק הדין המקורי, ולתובע היה די והותר זמן לפנות את חפציהם. התביעה שכנגד לשיפוי מתקבלת בחלקה, והנתבעים שכנגד נדרשים לשלם לתובעים שכנגד סך של 150,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. סכום זה הוא ביחס לשלושה הליכי פינוי שהתובעים שכנגד נאלצו לבצע עקב הימנעותם של הנתבעים שכנגד מלפנות את הקרקע באופן עצמאי. התביעה שכנגד כנגד הנתבעים 7 ו-10 נדחית בשל היעדר שירות ראוי. לבסוף חויבו הנתבעים שכנגד לשלם לתובעים שכנגד שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.