ת"א 70901-12-20

תקציר

התובע, ששימש כמנהל השקעות ופרויקטים עבור הנתבעת מס' 1 במשך שנים רבות, הגיש תביעה כנגד שלושה נתבעים: הנתבע מס' 1, בתו (הנתבעת מס' 2) ובעלה (הנתבע מס' 3). התובע טען כי הנתבע מס' 1 הפר הסכמים והתחייבויות אישיות לשלם את חובותיו לתובע בגין פרויקטים שונים בהם טיפל התובע. הסכום הנתבע עומד על כ-11.5 מיליון ₪, בצירוף סעד הצהרתי לזכויות התובע בפרויקטים מסוימים בישראל ובדרום אפריקה. התובעת טענה כי הנתבעים מס' 2 ו-3 היו שותפים של הנתבעת מס' 1 ועל כן גם הם היו חייבים בחובות. נאשמים 1 ו-3 הכחישו את הטענות וטענו כי בית המשפט הישראלי אינו הפורום המתאים למשפט. עוד נטען, כי חלק מרכיבי התביעה חוסים תחת חוק ההתיישנות וכי השיחות בין התובע לבין הנתבע מס' 1 אינן מהוות הודאה בחבות. בית המשפט פסק לטובת עמדת התובעת בבקשה לקבוע את אופן הגשת התביעה מחוץ לארץ לנתבעים 2 ו-3. השופטת ציינה כי התובעת עמדה בדרישות להקמת עילת תביעה וכי ישראל היא הפורום המתאים. השופטת הדגישה כי נטל ההוכחה של עילת התביעה בשלב זה נמוך יותר מאשר בהליך אזרחי רגיל וכי טענת התובע אינה מטרידה או חסרת תוחלת. הנתבע מס' 3 חויב לשלם לתובע 10,000 ₪ הוצאות בקשה ושימוע וניתנו לו 60 יום להגשת כתב הגנה. פסק הדין ניתן ללא דעות קדומות, עד למשפט מלא.