ע"א 456/71

תקציר

עניינו של פסק הדין בפסק דין מוסכם בתביעה כספית בין אלפרד אלאלוף לבין מתילדה ושלמה פילוסוף, המורה לאחרון לשלם לראשון את סכום התביעה, בצירוף ריבית והוצאות. פסק הדין כלל גם סעיף המאפשר לאלפרד לתבוע חלק מכל פיצוי שקיבלו בני הזוג פילוסופ מתביעת נזיקין נפרדת נגד צדדים אחרים הקשורים לתאונה. כאשר מדינת ישראל נתפסה כאחראית לנזקי גופם של בני הזוג פילוסוף וחויבה לשלם להם פיצויים, התגלע סכסוך בנוגע לחלוקת הפיצויים האמורים. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם ניתן לגבות את חובו של אלאלוף מהפיצויים שנפסקו לבני הזוג פילוסוף, או שמא יש לשלם את מלוא הסכום לפילוזופים עצמם. בית המשפט, בהסכמה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, קבע כי פירות תביעת הנזיקין של משפחת פילוסוף, בהיותם הפיצויים שנפסקו, אינם הופכים לרכושו של הנאמן בהליכי פשיטת הרגל וניתן להשתמש בהם לכיסוי חוב פסק הדין המוסכם המגיע לאלאלוף. החלטה זו מבוססת על ההקשר ההיסטורי וכוונת המחוקק העומדים מאחורי סעיף 22 לפקודת הנזיקין, האוסר על המחאה של הזכות לסעד בגין עוולה, עיקרון המושרש במשפט המקובל האנגלי. ההקצאה מראש של סכום הפיצוי, נימק בית המשפט, אינה סותרת סעיף זה, שכן התביעה כבר הוגשה והתנהלה על ידי בני הזוג פילוסוף, וההמחאה נוגעת לפסק הדין ולא לזכות הסעד. יתר על כן, בית המשפט קבע כי אלאלוף, כנושה מובטח, עדיפה על פני נושים אחרים, לרבות הנאמן בפשיטת רגל. הריבית המובטחת שהוענקה לאלאלוף בפסק הדין המוסכם הייתה תקפה וקיבלה קדימות על פני כל הליך פשיטת רגל שהתקיים לאחר מכן. כן הופנו סעיפים 8 ו-39 לפקודת פשיטת הרגל, המאשרים כי זכותו של אלאלוף לביטחונותיו לא נפגעה מפשיטת הרגל. לבסוף, דחה בית המשפט את הטענות בדבר אובדן מעמדו המובטח לכאורה של אלאלוף על ידי הגשת הוכחת חוב לנאמן, וציין כי ויתור על הבטוחות ותביעת חוב בפשיטת רגל הן שתי פעולות נפרדות, בעלות השלכות משפטיות שונות. בסיכומו של דבר, נדחה הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי לשלם את כספי הפיצויים לאלאלוף, ויתרת הסכום למשפחת פילוסוף, אושרה. הוצאות הערעור נפסקו לאלאלוף ולמדינה.