עמ"ש 46631-05-11

תקציר

ערעור זה מתייחס לתביעת פיצויים מבעל שסירב לתת לאשתו גט (גט) על פי הדין העברי. האישה הגישה תחילה תביעת גירושין, אך בהמשך משכה את עתירתה ובמקום זאת תבעה את בעלה על נזקים שנבעו מסירובו לתת לה גט. בית הדין הרבני מצא כי דווקא האישה היא זו שמסרבת להתגרש ולכן דחה את עתירתה. האישה ערערה על החלטה זו בבית המשפט המחוזי, שגם הוא דחה את תביעתה, מה שהוביל אותה לערער לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה נדרש לקבוע האם הבעל אכן התרשל בסירובו לתת את הגט, ואם כן, האם האישה זכאית לפיצויים. בית המשפט בחן גישות שונות שננקטו בתיקים קודמים, הנוגעות להתאמה בין החלטות בית הדין הרבני ובתי המשפט האזרחיים בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט. חלק מהגישות הציעו כי החלטת בית המשפט האזרחי צריכה להתבסס על פסיקת בית הדין הרבני, בעוד שאחרות דגלו בבחינה עצמאית של בית המשפט האזרחי. שופט בית המשפט לענייני משפחה, המשנה לנשיאה ישעיהו שנלר, הגיע למסקנה כי יש לבחון כל מקרה לגופו ונסיבותיו, וכי עצם קיומו של סירוב יכול להיות מותנה בקביעתו של בית הדין הרבני. עם זאת, במקרה ספציפי זה החליט השופט שנלר שלא לבטל את החלטות בתי הדין הרבניים והמחוזיים בנוגע לתקופה הראשונה של סרבנות גט לכאורה, שכן האישה קיבלה את החלטת בית הדין הרבני ולא ערערה עליה. לגבי התקופה השנייה, שבאה בעקבות תביעת הגירושין השנייה של האישה, התערב בית המשפט בהחלטת בית המשפט המחוזי. נמצא כי הבעל פעל בחוסר תום לב ושיקר בנוגע לנישואי אישה אחרת הן לבית הדין הרבני האזורי והן לבית הדין הרבני הגדול. לפיכך, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הבעל אכן התרשל בסירובו לתת גט בתקופה זו. לאחר שביסס את רשלנות הבעל, פנה בית המשפט לסוגיית הפיצויים. נדונה פסיקה קודמת, שפסקה סכומים משתנים במקרים דומים. השופט שנלר ציין כי לא מדובר בצעד עונשי אלא בפיצוי, וקבע את הסכום על 180,000 שקל, שישולם לאישה על ידי הבעל נכון למועד פסק הדין. עוד קבעה השופטת כי על כל צד לשאת בהוצאותיו, והפיקדון של האישה יוחזר לה באמצעות עורך דינה. לבסוף הורה השופט כי אם הסכום לא ישולם בתוך 30 יום, ייגרמו לו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד שישולם במלואו.