ע"ע 64261-10-18

תקציר

התובע, שהועסק על ידי החברה הנתבעת כמנהל שיווק, תבע את החברה ואת בעליה ומנכ"ל החברה, הנתבע, בגין הטרדה מינית וסביבת עבודה עוינת. התובעת טענה כי הנתבעת לא מנעה הטרדה מינית במקום העבודה וטיפלה באופן לא ראוי בתלונתה על הטרדה מינית כנגד שותף עסקי של החברה. בנוסף, טענה התובעת כי סביבת העבודה רוויה באלכוהול, סמים ומיניות, וכי הנתבע עצמו הטריד אותה מינית. התובע תבע פיצויים בסך 1.7 מיליון ₪. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי החברה מעסיקה פחות מ-10 עובדים, כך שהיא פטורה מחובות מסוימות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, ובכל מקרה עמדה בהתחייבויותיה. עוד טענו הנתבעים כי גרסת התובעת לאירועים אינה אמינה וכי היא לא הוטרדה מינית. בית הדין מצא כי החברה מעסיקה שלושה עובדים בלבד ולכן מוטלות עליה חובות מוגבלות על פי החוק. עם זאת, בית המשפט קבע כי החברה אחראית לכך שלא מנעה הטרדה מינית וטיפלה באופן לקוי בתלונת התובע. בית המשפט קבע כי השותף העסקי יכול להיחשב כמפקח מטעם החברה, למרות שאינו עובד, שכן יש לו זיקה משמעותית למקום העבודה ולפעילות החברה. בית המשפט ציין כי החברה יכלה לטפל בתלונה טוב יותר, בעיקר על ידי מניעת מפגשים עתידיים בין התובע למטריד. באשר לסביבת העבודה, מצא בית המשפט כי תיאורי התובעת בדבר צריכת אלכוהול וסמים היו מוגזמים ולא עקביים, בעוד גרסת הנתבעים בדבר צריכת אלכוהול סבירה הייתה אמינה יותר. עוד קבע בית הדין כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבע הטריד אותה מינית, תוך ציון סתירות בעדותה והיעדר תלונות במהלך העסקתה. עם זאת, בית הדין מצא כי החברה אחראית לפגיעה במעמדה התעסוקתי של התובעת בעקבות תלונתה על הטרדה מינית, שכן היעדר טיפול ראוי הוביל לקרעים מקצועיים ובסופו של דבר להתפטרותה. החברה חויבה לשלם לתובע 35,000 ₪ בגין אי ציות לחוק ו-30,000 ₪ נוספים בגין התנכלות, ובסך הכל 65,000 ₪. כל צד יישא בהוצאותיו, והתובע ישלם לנתבע 25,000 ₪ עבור הוצאותיו, בהתחשב בכך שרוב התביעה נגדו נדחתה.