ע"פ 9352/99

תקציר

במקרה דנן, ערעורו של המערער על הרשעתו באונס נדחה בסופו של דבר, אם כי ניתנה הקלה בעונש המאסר. בית המשפט אישר תחילה את הרשעתו בתקיפת אשתו במהלך "תקרית הטלפון", אך נתקל בקשיים לאשר את הרשעתו באונס בשל חוסר עקביות בגרסת המתלוננת, במיוחד בנוגע לעיתוי האונס לכאורה. סגן נשיא בית המשפט טען כי סתירות אלה מעוררות ספק סביר, ועולה כי הנרטיב הבלתי עקבי של המתלוננת יכול לנבוע לא מבלבול אלא מהטעיה אפשרית. עם זאת, השופט י' זמיר והשופט מ' חשין חלקו על כך, וקבעו כי החלטת בית משפט קמא התבססה על הערכה מהימנה של עדות המתלונן לעומת עדותו של המערער וכי מכלול הראיות תומך בהרשעה מעבר לכל ספק סביר. הם ציינו כי סתירות כלשהן בעדותה של המתלוננת לגבי התאריך לא פגעו באופן מהותי באמינותה לגבי אירוע האונס עצמו. בנוסף, נבדקה שיחה מוקלטת בין המערער למתלונן, אך בסופו של דבר לא הטילה על בית המשפט לפגוע באמינותה של המתלוננת. הערעור על ההרשעה נדחה על יסוד הערכת בית המשפט המחוזי, בעוד שהעונש הופחת עקב גירושיו האחרונים של המערער, דבר המשקף מערכת יחסים מורכבת בין בני הזוג. גזר הדין הותאם, ונגזרו על המערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים נוספות על תנאי. למרות התנגדותו של סגן הנשיא, דעת הרוב הגיעה למסקנה כי פסק דינו של בית משפט קמא היה מוצדק ואישרה את ההרשעה.