ע"א 200/69

תקציר

המקרה העומד בפני בית המשפט הוא האם משכון שנעשה לפי חוק המשכון כולל גם זכות לשכירות לפי דין עסק, והאם משכון זה תקף כנגד נאמן בפשיטת רגל. החייב, משה ברר, שהיה בעל מפעל מיצים, שיעבד את רכושו, כולל שלושה עסקים המוחזקים בחכירה, כדי להבטיח חוב של 38 אלף ליש"ט לניקולא חינאווי. החוב נותר ללא תשלום, מה שהוביל את חינאווי למנות כונס נכסים לביצוע המשכון. עם זאת, ברר הגיש בקשה לפשיטת רגל זמן קצר לאחר מכן, מה שגרם לנאמן לערער על תוקף המשכון ולתבוע את חלקו של הדייר היוצא בתמורת המכירה עבור כל הנושים הלא מובטחים. בית המשפט קבע, כי חוק המשכון מאפשר לרשום בלשכת המשכנתאות דמי שכירות רשומים, שיש לרשום בספרי העיזבון, ודמי שכירות לא רשומים. חוזה שכירות על פי החוק אינו ניתן להעברה אך נשאר אצל החייב לאחר פשיטת רגל מכיוון שאין לו יכולת להמיר אותו לכסף. גם הנאמן אינו יכול ליהנות מכך, למעט כפי שנקבע בחוק דמי מפתח, המאפשר לשוכרים להפוך את דמי השכירות לכסף. בעוד שחוזה שכירות על פי החוק אינו מתקבל בקלות כבטוחה בשל אופיו האישי, בית המשפט הכיר בכך שהוא יכול להיות בעל ערך מסוים. כמו כן, הזכות לדמי שכירות שאינה ניתנת להעברה על פי דין אינה ניתנת למשכנתא, והמשכון במקרה זה אינו תקף כנגד הנאמן. דעת הרוב של השופטים זוסמן וברנזון קבעה כי נכסי החייב, לרבות הזכות לדמי שכירות, מוקנים לנאמן בעת פשיטת רגל, וחוק המשכון מאפשר משכון דמי שכירות. בחוות דעתו החולקת של השופט הלוי נקבע כי הזכות לדמי שכירות על פי החוק אינה ניתנת להעברה או למשכון, והמשכון אינו גובר על זכויות הנאמן מאז נוצר לאחר תחילת פשיטת הרגל. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי לטובת בעל המשכון.