ה"פ 64975-09-16

תקציר

פרשנותו של הסכם מ-2008 בין מנהלי גוש נדל"ן גדול לבין מדינת ישראל עומדת במרכז פסק דין זה. ההסכם, שנועד ליישב מחלוקת על אי פינוי שדה התעופה שדה דב, הביא להעברת מחצית מזכויות הבנייה במקרקעין לידי המדינה. המחלוקת האחרונה נוגעת להיקף הזכויות המועברות, ובפרט האם הן כוללות זכויות ב-171 יחידות דיור בתחומי תכנית 3700. הדירקטורים טענו כי ההסכם חל רק על תמ"א 4444, בעוד המדינה טענה כי הוא כולל את כל זכויות הבעלים הפרטיים, לרבות תמ"א 3700. השופטת פתחה בהתוויית העקרונות המשפטיים המסדירים את פרשנות החוזים, תוך הדגשת מרכזיותה של לשון החוזה והצורך לזהות את כוונתם האמיתית של הצדדים. במקרה זה, לשונו הברורה והחד-משמעית של ההסכם, לפיה המדינה זכאית ל-50% מזכויות הבנייה הנובעות מ"השטח המלא" של המקרקעין, מצביעה מאוד על הכוונה לכלול את תמ"א 3700. מסקנה זו נתמכת במעורבותם של עורכי דין בעלי שם בניסוח ההסכם, ומכאן משתמע כי יש לתת ללשון הברורה מעמד מכריע. בנוסף, נסיבות המקרה, לרבות המשא ומתן והצהרות הצדדים, אינן מספקות ראיות מספיקות לסתור את משמעותה הפשוטה של לשון החוזה. עוד ציין השופט כי תכנית 3700 הייתה בשלב מקדמי בעת חתימת ההסכם, והמדינה התחייבה לתמוך בפיתוחה. לפיכך, טענת הדירקטורים כי אין היגיון עסקי לכלול את תמ"א 3700 לא הייתה משכנעת. השופטת התייחסה גם לטענות הדירקטורים בדבר היעדר פרטים מסוימים בהסכם ומצאה כי פערים אלה אינם משפיעים על פרשנות העניינים המוסדרים בו במפורש. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי הכוונה מאחורי סעיף 5.1 להסכם משנת 2008 הייתה להעניק למדינה 50% מכלל זכויות הבנייה במקרקעין, לרבות תמ"א 3700. בעקבות זאת נדחתה בקשת הדירקטורים, והם חויבו לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 80 אלף שקל.