ע"א 8444/19

תקציר

החלטת בית המשפט מתמקדת בעיקר בטענות המערערים בדבר הגדרתם ובעלותם של מקומות חניה ומחסנים מסוימים, אשר שניהם נדחו. בתחילה, זנחו המערערים את טענותיהם בנוגע לחניות בשל סתירה ברורה לטענות קודמות שהועלו בעניין דמי ניהול, דבר המצביע על חוסר תום לב. בית המשפט הוסיף ובחן את טענות המערערים בנוגע למחסנים ומצא אותן משוללות כל יסוד בשל דוקטרינת השתק העילות. דוקטרינה זו מונעת התדיינות חוזרת בנושאים שכבר הוכרעו על ידי בית משפט מוסמך, תוך שימת דגש על סופיות ההכרעות המשפטיות למניעת עומס שיפוטי מיותר והטרדה של הצדדים המעורבים. התביעה המקורית נפתרה בהסכם פשרה, שהגדיר במפורש את השטחים המוחרגים מהרכוש המשותף, לרבות המחסנים שבמחלוקת. בכך דחה בית המשפט את כל הטענות הבאות בדבר הבעלות על המחסנים, שכן למערערים ניתנה הזדמנות להתייחס לסוגיות אלה במהלך ההליך הראשוני. בית המשפט התייחס גם לטענות הנוגעות לצדדים חדשים, וקבע כי היו להם "יחסים משפטיים" מספיקים עם בעלי הדין הראשונים כדי להחיל עילת השתק. למרות שהכיר בחששות המשפטיים של המערערים בדבר תוקף הבעלות ללא קשרי מגורים, בית המשפט טען כי היבט זה טופל והוסכם בעבר. לבסוף, חששות לוגיסטיים לגבי השימוש במחסנים נחשבו ספקולטיביים או ניתנים להתגברות על ידי הסכמי שכירות עתידיים. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וחויב במערערים בהוצאות משפט בסך 30,000 ₪. המשנה לנשיאה נ' הנדל והשופט י' אלרון הסכימו עם פסק דינו של השופט א' גרוסקופף, ובכך חיזקו את ההחלטה.