ת"א 44717-12-18

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב אירוע טביעה שהתרחש בחוף צ'ארלס קלור בתל אביב, והוביל למותו הטרגי של הקורבן. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם הנפגע נכנס למים בתחומי החוף שהוכרז לרחצה, או בקטע האסור לרחצה. התביעה טוענת כי הקורבן טבע בתוך שטח הרחצה המותר, ואילו ההגנה טוענת כי נכנס למים באזור מוגבל הממוקם הרחק מצריפת המציל. בית המשפט בחן בקפידה את הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים. עדותו של שאדי יוסף, חברו של הקורבן שנכח באירוע, נמצאה בלתי אמינה, שכן היא נעדרת אמינות וסותרת ראיות אחרות. מנגד, בית המשפט מצא את עדויותיהם של עדי העירייה עקביות ומאוששות לגבי מיקום הטביעה, שהיה במרחק של כ-500 מטרים מאוהל המציל, בבירור מחוץ לאזור הרחצה המותר. מסקנה זו נתמכה גם בראיות נוספות, ובהן צילומים ועדותו של עד ראייה חסר פניות. בנוסף, בית המשפט בחן האם הוצבו שלטים על החוף המגבילים רחצה באזור בו נכנס הקורבן למים. הראיות, לרבות הצילומים שהגישה התביעה עצמה, הצביעו על קיומם של סימנים כאלה. בית המשפט שקל גם את אופיו של החוף, המיועד לספורט ימי, והגיע למסקנה כי הוא מסומן כראוי כאסור לרחצה. התובעים טענו כי על העירייה מוטלת החובה לפקח ולאכוף באופן אקטיבי את ההגבלות בחוף המיועד לספורט ימי. עם זאת, בית המשפט קבע כי חובה כזו אינה קיימת, במיוחד בהתחשב בקו החוף הנרחב. הצבת מצילים לאורך החוף כולו תהיה משימה בלתי אפשרית והוצאה מיותרת. האחריות מוטלת על האנשים שבוחרים להתעלם מהאיסורים ולהיכנס למים באזורים אסורים, במיוחד כאשר הם מסומנים בבירור. יתר על כן, התביעה לא הביאה כל ראיה לכך שהמצילים היו מודעים להימצאותו של הקורבן במים או שהם יכלו לראות אותו. בית המשפט הדגיש כי חובות המצילים משתרעות רק על שטח חוף הרחצה המוכרז, וסיור אקטיבי מעבר לאזור זה אינו אפשרי ואינו נדרש. לאור האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה כי העירייה והמדינה לא הפרו חובות סטטוטוריות כלשהן ולא הפגינו רשלנות כלפי הקורבן. לפיכך נדחתה התביעה. התובעים חויבו לשאת בהוצאות המשפט של שני הנתבעים, כאשר כל צד קיבל 5,000 ₪. פסיקה זו, על אף היותה טרגית, מהווה תזכורת לחשיבות ההקפדה על תקנות הבטיחות בחופים למניעת מקרים כאלה.