ע"א 403/63

תקציר

בפרשת זאב תמיר נ' ישראל שמאלי, ע"א 403/63, התקשרה המערערת בשנת 1947 בחוזה להעברת זכויות במקרקעין, תוך קבלת תשלום מלא בתמורה למתן ייפוי כוח בלתי חוזר למשיב. למרות קשיים בעיכוב ההעברה, ביטל המערער את ייפוי הכוח בשנת 1948, מה שהוביל את המשיב לקבל פסק דין הצהרתי בשנת 1949, שאושר על ידי בית המשפט העליון בשנת 1954, המבטיח את תוקפו של ייפוי הכוח. למרות פסק הדין, המשיכה המערערת לגבות דמי שכירות עד שנת 1955, עת החלו השוכרים לשלם למשיב על פי בקשתו. בשנת 1960 ניסתה המערערת לנקוט בהליכים משפטיים נגד שוכרים בגין דמי שכירות קודמים, מה שהביא את המשיב להגיש תביעה שכנגד בדרישה לקבל דין וחשבון על דמי השכירות שהתקבלו משנת 1947. המערער לא התגונן במועד מפני תביעה שכנגד זו, וכתוצאה מכך ניתן פסק דין נגדו. בערעור מצא בית המשפט העליון הגנות פוטנציאליות של טענות לשיהוי והתיישנות, וציין כי המשיב לא ערער על נימוקי המערער להגשת ההגנה באיחור. בית המשפט הדגיש את טענת המערער כי המשיך לשלם ארנונה ואגרות אחרות, דבר המצביע על שינוי נסיבות שהמשיב לא ערער עליו עד מאוחר הרבה יותר. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי הגנות אלה מצדיקות דיון, במיוחד נוכח השיהוי הממושך של המשיב בעמידה על זכויות בדמי שכירות. נקבע כי כל מקרה של גביית דמי שכירות לאחר 1947 מהווה תביעות נפרדות, שעשויות להיות חסומות בזמן על ידי חוקי ההתיישנות משנת 1958. לפיכך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, והתיר למערערת להתגונן מפני התביעה שכנגד על יסוד הגנות אלה. עלויות הערעור תלויות בתוצאה הסופית של התביעה שכנגד, כפי שנקבעה על ידי הערכאה הנמוכה יותר.