ת"א 36045-03-20

תקציר

התובע, שנפגע בתאונת עבודה, תבע פיצויים מהנתבע, מעסיקו, בעילה של אחריות שילוחית בנזיקין. הטענה התבססה על תאונה שאירעה כאשר חבילת ברזל כבדה פגעה ברגלו הימנית בעת שהוריד על ידי מעמיס טלסקופי. הנתבע טען כי התובע עמד במקום מסוכן ולא הגיב לאזהרות להתרחק. היא גם הכחישה את נסיבות התאונה. בית המשפט מצא כי גרסת התובע לנסיבות התאונה אמינה ונתמכת על ידי עדי תביעה ועד הגנה. בית המשפט קבע כי העובדות המהותיות אינן שנויות במחלוקת ומצא כי התאונה אירעה כאשר התובע סייע בהורדת חבילת ברזל באמצעות מעמיס טלסקופי. החבילה פגעה ברגלו של התובע בשל משקלה או משום שלא הייתה מאובטחת כראוי, וגרסת התובע לאירועים אוששה על ידי מספר עדים. בית המשפט זיהה גם את המעמיס הטלסקופי שהיה מעורב בתאונה ומצא כי הוא מבוטח על ידי הנתבעת צד ג', מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (מנורה). מנורה טענה כי הרכב המעורב אינו "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק, ולכן לא ניתן לראות בתאונה "תאונת דרכים". עם זאת, בית המשפט קבע כי מנורה, לאחר שהנפיקה את פוליסת ביטוח החובה, מנועה מלהעלות טענה זו. בית המשפט הגיע למסקנה כי התאונה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. נמצא כי המעמיס הטלסקופי היה רכב דו-תכליתי, והתאונה אירעה עקב ניצול כוחו המכני למטרה שאינה תחבורתית, כמשמעותה בחוק. בית המשפט פסק לתובע פיצויים בסך 39,175 ₪, לאחר ניכוי תשלומים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, בצירוף 13% שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. סכום זה היה אמור להיות משולם על ידי הנתבע תוך 30 יום. מנורה נדרשה לשפות את הנתבע בגין סכומים אלה, וכן 10,000 שקל נוספים שכר טרחת עורך דין ו-2,000 שקל הוצאות משפט, שישולמו בתוך 40 יום. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים וצמוד לריבית מיום פסק הדין ועד לתשלום המלא.