ת"א 37594-03-12

תקציר

התובעת מנסה לפנות את הנתבעת, אלמנתו של הדייר המקורי, מהנכס בטענה שאינה דיירת מוגנת כהגדרתה בחוק הגנת הדייר. התובעת טוענת כי השוכר המנוח הפר את הסכם השכירות בכך שהעביר את העסק לאחר, ובכך איבד את מעמדו כשוכר מוגן, וכי הנתבע אינו יכול לרשת מעמד זה. עם זאת, השופט פוסק לטובת הנאשם. הם קובעים כי המנוח לא נטש את חוזה השכירות ולא העביר את העסק במהלך חייו; במקום זאת, הוא הסתפק בהעסיק אדם אחר שינהל את העסק מטעמו, בידיעתו ובהסכמתו של התובע. נוהג זה נמשך גם לאחר מותו של המנוח, כאשר הנתבע נטל בעלות על העסק אך לא ניהל את פעילותו השוטפת. לדברי השופט, הדבר מותר על פי סעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר, המאפשרים ניהול העסק המוגן על ידי אחרים. השופטת מקבלת את עדותה של הנתבעת כי היא בעלת העסק ולא השכירה אותו לצד שלישי, וכי הצהרתה ההפוכה הייתה תוצאה של מניפולציה של החוקר הפרטי שהקליט אותה. עוד מציינת השופטת כי טענת התובעת כי העסק הועבר אינה נתמכת בראיות כלשהן וסותרת את עדויות הנתבעת, רואה החשבון שלה והעובד המנהל את החנות. בסופו של דבר, השופטת קובעת כי הנתבעת ירשה כדין את מעמד הדייר המוגן של בעלה ולא הפרה הסכמי שכירות כלשהם, ולכן תביעת התובעת לפינוי נדחית. התובע חויב בהוצאות המשפט של הנתבע בסך של 20,000 ₪.