ת"א 7121-01-13

תקציר

פסק הדין דן בהפקעת קרקעות על ידי מדינת ישראל לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, ובזכויותיהם של מספר קיבוצים שאדמותיהם נפגעו מהפקעות אלה, וכן בפיצויים המגיעים להם. הדיון נסוב סביב פרשנותם של מספר חוקים ופקודות, בהם פקודת הדרכים, חוק המקרקעין וחוק ההתיישנות. השופט בוחן את תביעות הקיבוצים למקרקעין שבתוואי ההפקעה, וקובע כי הם אינם נחשבים ל"בעלי הקרקע", כהגדרתם בפקודת הדרכים, ולכן אין להם עילת תביעה לפיצוי לפי הפקודה בגין המקרקעין שבתוואי. השופטת דוחה גם את תביעות הקיבוצים למקרקעין על בסיס התיישנות, ריבית הנאה, סמכות בלתי חוזרת וחוסר תום לב. באשר לתביעת קיבוץ גבע להפקעת שטח החניה, קבעה השופטת כי מאחר שהשטח המופקע אינו עולה על 25% מכלל שטח החלקה, הקיבוץ אינו זכאי לפיצויים לפי פקודת הדרכים, אלא עליו לתבוע פיצויים לפי חוק התכנון והבנייה, כפי שעשה גם הקיבוץ. השופט דן גם בחישוב הריבית והצמדה לקרן הפיצויים וקובע כי הריבית המופחתת לפי החוק לתיקון חוק הרכישה חלה במקרה זה. משכך, מקבלת השופטת באופן חלקי את הבקשה לסילוק על הסף, ומורה על מחיקת עילות התביעה הנוגעות למקרקעין שבתחום התוואי עבור קיבוצים מסוימים, וכן את עילת התביעה בגין נזקי "פארקיון" לקיבוץ גבע. בנוסף, השופט מורה על הפחתת סך הפיצויים שתבעו קיבוץ עין חרוד מאוחד בגין שטח שלא הופקע אלא הוחכר בהסכמתם. לבסוף חויבו הקיבוצים לשלם למבקש הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.