עפ"ג 34278-03-20

תקציר

תיק הערעור נסוב סביב עקרון אחידות הענישה, שמטרתו למנוע אפליה בין נאשמים המבצעים עבירות דומות. המערער והנאשם מס' 2 הורשעו בעבירות שונות, קרי פריצה לכלי רכב וניסיון לגנוב מהם. בית משפט קמא הבחין בין המערער לבין הנאשם מס' 2 על יסוד נסיבותיהם האישיות השונות. הנאשם מס' 2 גילה נכונות להשתתף בתוכנית שיקומית, ואילו המערער סירב בטענה שאינו זקוק להתערבות טיפולית כלשהי. טענתו של המערער להקלות, בהתבסס על גילו הצעיר ועל ההשפעה הפוטנציאלית על סיכויי התעסוקה העתידיים שלו, ובפרט על היותו סוכן נדל"ן, לא התקבלה על ידי בית המשפט. בית המשפט הדגיש כי עקרון אחידות הענישה אינו מוחלט וניתן לגבור עליו משיקולי צדק ואינטרס ציבורי אחרים. במקרה דנן, אופי ומספר העבירות, יחד עם חוסר תובנתו וסירובו של המערער להכיר בצורך טיפולי כלשהו, הצדיקו הבחנה בגזר הדין מהנאשם מס' 2. זאת ועוד, חששו של המערער בדבר ההשפעה הפוטנציאלית על יכולתו לקבל רישיון סוכן נדל"ן לא היה משכנע. החוק החל על המקצוע מאפשר לגוף המחליט לבחון את טיבם, חומרתם ונסיבותיהם של כל פשע שבוצע. בנוסף, הפגיעה הפוטנציאלית בעתידו של המערער לא נחשבה קונקרטית או חמורה דיה כדי להצדיק הימנעות מהרשעה. בסופו של דבר נדחה הערעור, ובית המשפט קבע כי עונש מאסר מותנה של שלושה חודשים ראוי בהתחשב בנסיבות. השופטים, י' גריל, צ' סעב וא' לוי, הסכימו עם החלטת בית משפט קמא והדגישו כי גזר הדין מאזן באופן הוגן בין שיקולי המקרה לבין עקרונות החומרה.