ת"א 12150-11-20

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בין מספר גורמים, בהם בר עידן תעשיה ופיתוח בע"מ, מועצה אזורית שפיר, הוועדה המקומית והמשרד להגנת הסביבה. ליבת הוויכוח נסובה סביב אתר קומפוסט שעבורו קיבל בר עידן היתר בנייה בשנת 2005. הפעלת האתר עוכבה בשל הליכים משפטיים שונים שיזמו הנתבעים, שהובילו בסופו של דבר לצו הפסקת שימוש בשנת 2014. בר עידן טען כי הנתבעים הפרו הסכמים והתחייבויות שלטוניות וגרמו להם להפסדים כספיים משמעותיים. הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה, בנימוק של התיישנות ושיהוי בהגשה, היעדר עילה ויריבות וחוסר תום לב מצד התובעים. בית המשפט סקר בהרחבה את השתלשלות האירועים הכרונולוגית, החל מבקשתו של בר עידן להיתר בנייה בשנת 2005 וההליכים המשפטיים שפתחו הנתבעים בעקבותיו, תוך ערעור על חוקיות ההיתר ועל הצורך ברישיון עסק. בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי היתר הבנייה הוצא שלא כדין וכי התובעים היו מודעים לאי החוקיות הפוטנציאלית כבר בשנים 2007-2008, במסגרת ההליך המשפטי. עוד נקבע כי טענות התובעים בדבר חוקיות ההיתר ורישיון העסק יושבו לבסוף בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 2012. בית המשפט דחה את טענות התובעים כי יש לספור את תקופת ההתיישנות ממועד סגירת האתר בשנת 2014 או גילוי הנזק, והדגיש כי לתובעים היה "כוח פעולה" קונקרטי בעקבות פסק הדין משנת 2012. השופט קבע כי התביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים ולכן התיישנה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת התובעים בדבר תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המאריך את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום גילוי הנזק, וקבע כי הוא חל רק על תביעות נזיקין ולא על הפרות חוזיות. כמו כן, נדחתה גם טענת התובעים כי הסכם גישור משנת 2014 מהווה הודאה של הנתבעים בזכותם של התובעים, ובכך מאפס את תקופת ההתיישנות. בית המשפט פירש את ההסכם באופן שונה, ולא מצא הודאה מפורשת או משתמעת בטענות התובעים. בסופו של דבר, השופט הורה על דחיית התביעה, וקבע כי חלה עליה התיישנות. התובעים חויבו בהוצאות הנתבעים, בסך 20,000 ₪, שישולמו בתוך 45 יום.