ע"א 137/64

תקציר

בפרשת גיורא וינשטיין נ' קצין תגמול, התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם מחלת הסוכרת של וינשטיין, שהתגלתה במהלך שירותו הצבאי, נגרמה או הוחמרה עקב תנאי שירותו. וינשטיין, שהיו לו סכסוכים עם מפקדים במהלך תפקידו כמדריך בצה"ל, טען כי הלחץ מהעימותים הללו, במיוחד עם רס"ן, הוביל להתפרצות מחלת הסוכרת. קצין התגמולים דחה תחילה את תביעתו, וקבע כי מחלת הסוכרת היא חוקתית-תורשתית ואין גורמים מיוחדים לשירות צבאי הגורמים להתלקחותה. ועדת הערר אישרה החלטה זו, כאשר הרוב טענו כי הלחץ של החיים הצבאיים אינו יכול להיחשב כגורם מחמיר למצבים כמו סוכרת. עם זאת, יו"ר הוועדה התנגד לכך, וסבר כי ההשפלה הפומבית והלחץ שחווה וינשטיין אינם אירועי חיים צבאיים טיפוסיים. בערעור נוסף מצא בית המשפט העליון פגומה בדעת הרוב, ודחה את הרעיון שרק תנאים צבאיים יוצאי דופן יכולים לבסס קשר סיבתי. בית המשפט קבע כי על החקירה להתמקד בשאלה האם עיתוי ואופן הפגיעה ייחודיים לתנאים הצבאיים, ולא להניח קווי דמיון לחיים האזרחיים. תמיכה מחוות דעת רפואיות שהצביעו על קשר בין הלחץ של ויינשטיין לבין הסוכרת שלו חיזקה עוד יותר את המקרה. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי מצבו של וינשטיין קשור באמת ובתמים לשירותו הצבאי, הפך את ההחלטות הקודמות, והדגיש כי על המדינה לשאת באחריות לתנאים שהועצמו על ידי השירות הצבאי. בהתנגדותו טען השופט מני כי ללא אירועים חריגים בעלי אופי צבאי התורמים לתנאי, החלטת ועדת הערר צריכה לעמוד בעינה. עם זאת, פסק הדין הסופי של בית המשפט העליון הכיר בחלקו של השירות הצבאי במצבו של וינשטיין.