ע"א 360/59

תקציר

הפרשה, היועץ המשפטי לממשלה נ' רחל ברקוביץ, סובבת סביב מותו של יצחק ברקוביץ, אזרח עובד במחנה צבאי, שמת מהרעלת מזון לאחר שצרך מזון ממטבח המחנה בניגוד לתקנות. בית המשפט המחוזי פסק לטובת האלמנה ופסק לה פיצויים, אך המדינה ערערה וטענה כי ברקוביץ הוא מסיג גבול ולכן אינו חב חובת זהירות. השופט ויתקון בפסק הדין מסכם את הסוגיה כקובעת את חובת הזהירות המוטלת על מסיג גבול. בית המשפט בוחן את תפקידו של המשפט המקובל האנגלי בפרשנות פקודת הנזיקין, מכיר בסמכותו תוך שהוא מציין כי בתי המשפט בישראל פירשו את הפקודה באופן עצמאי. מקרים ישראליים קודמים הכירו בעקרון ההבחנה בין סוגים שונים של קורבנות, כגון מוזמנים, מורשים ומסיגי גבול. השופטת סוקרת בהרחבה את הפסיקה האנגלית והישראלית, ומגיעה למסקנה כי התפתח מעמדו של מסיג גבול, והמגמה היא להטלת חובת זהירות כלפיו במצבים מסוימים. עם זאת, הוא מזהיר מפני הרחבת חובה זו ללא הבחנה, במיוחד במקרים של אחריות מוחלטת, כדי להימנע מתוצאות ציניות ומהטלת עקרון אחריות מוחלטת. השופט ויתקון מציע ניתוח בן שלושה חלקים, המבחין בין נזק שנגרם ממצב הקרקע עצמה, נזק הנובע ממצבו הלקוי של רכב, לבין נזק שנגרם למסיג גבול שנפגע לצד נפגעים אחרים. לטענתו, אישיותו של הקורבן רלוונטית, במיוחד במצבי צפיפות, שכן הטלת חובת זהירות מוחלטת על בעלי קרקעות או מפעילים תהיה בלתי צודקת ועלולה להיות בלתי ניתנת לביטוח, ותגדיל את עלות השירותים למשתמשים שומרי החוק. באשר למעמדו של המנוח, בית המשפט קובע כי הוא אכן היה מסיג גבול, שכן הוא השיג מזון ללא רשות ובניגוד לתקנות המחנה. אישורו הבלתי מורשה של סמל בלום לא פטר את המנוח ממעמדו כמסיג גבול, שכן ידע שהסמל חורג מסמכותו. בסופו של דבר, הערעור מתקבל, ותביעת האלמנה לפיצויים נדחית. ההחלטה מדגישה כי בעוד שהחוק התפתח ביחס לחובת הזהירות כלפי מסיגי גבול, חובה זו אינה מוחלטת והיא תלויה בנסיבות. כל מקרה מחייב בחינה מדוקדקת, תוך התחשבות בהשלכות המוסריות, החברתיות והכלכליות. השופטים מסכימים עם ניתוחו המקיף של השופט ויתקון ומגיעים למסקנה כי למדינה אין חובת זהירות כלפי מסיג גבול במקרה זה.