בג"צ 3198/05

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה משני טעמים. ראשית, על פי דיני ההפקעה, העותרת אינה זכאית לביטול הפקעת הקרקע או להשבתה משום שהקרקע הופקעה לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. פסק הדין מסביר את המסגרת המשפטית סביב הפקעה לצרכי ציבור ואת מבחן המידתיות שיש לעמוד בו. הוא דן גם בהשלכות פסק דינו של קרסיק, שקבע כי הצורך הציבורי בקרקע מופקעת חייב להימשך כל חייו. לגבי הפקעות שנעשו לפני פסק דין קרסיק, קרא המחוקק להסדיר את הנושא, שהביא לתיקון לפקודת המקרקעין משנת 2010. התיקון מפרט את הנסיבות שבהן הבעלים המקורי של הקרקע יכול לתבוע את השבתה. במקרה זה, הקרקע הופקעה לפני מועד תחילתו של התיקון, וחלפו למעלה מעשרים וחמש שנים מאז ההפקעה. לפיכך בוטלו זכויותיו של העותר בקרקע, ושר האוצר יכול להשתמש בקרקע כראות עיניו ללא תשלום פיצוי נוסף. שנית, העתירה נדחית גם על בסיס דיני הסחר עם האויב והסכמים בינלאומיים בין ישראל לגרמניה. הקרקע המדוברת, בבעלות הטמפלרים הגרמנים, הוענקה לאפוטרופוס הבריטי על רכוש האויב במהלך מלחמת העולם השנייה. האפוטרופוס מכר את הקרקע לעיריית תל אביב, שהפקיעה אותה מאוחר יותר לטובת הקמת בית החולים איכילוב. לעותרת, היורשת של הבעלים הטמפלרים המקוריים, אין עוד זכות קניינית על הקרקע. ההסכמים הבינלאומיים בין ישראל לגרמניה, לרבות הסכם ז'נבה, הסדירו את תביעות הרכוש של אזרחי גרמניה בישראל. הסכמים אלה ניתקו כל קשר שנותר בין העותרת לבין המקרקעין. יתר על כן, פסק הדין מדגיש כי צווי הרכישה מכוח דיני המסחר עם האויב לא הפריעו לעיריית תל אביב להפקיע את הקרקע לאחר מכן. השופטת מ' נאור והשופטת ד' ברלינר מסכימים עם פסק דינה המקיף של השופטת (בדימוס) פרוקצ'יה, ומשאירים את שאלת עקביות השימושים במרכז המסחרי לצורך הפקעה לבחינה נוספת.