ת"א 29877-03-14

תקציר

המחלוקת היא על הפרת חוזה לכאורה לייצוג משפטי. הלקוח תבע את עורך הדין על החזרת חלק משכר הטרחה ששולם, לאחר שיחסי עורך דין-לקוח התערערו ועורך הדין הוחלף. הלקוח טען כי חויב בסכום כפול מהסכום שסוכם במקור, ואילו עורך הדין טען כי שכר הטרחה היה סביר ותואם את הסכמתם. השופט פסק לטובת עורך הדין הנתבע בנימוק שנטל ההוכחה מוטל על הלקוח, והוא לא הצליח להביא ראיות מספיקות לתמיכה בתביעתו בשל היעדר הסכם שכר טרחה כתוב, דבר נדיר אך לא חסר תקדים. השופט מצא את גרסת עורך הדין לאירועים אמינה יותר, מה גם שללקוח לקח זמן רב לדרוש החזר, ובינתיים קיבל עורך הדין תשלום מלא מאחיו של הלקוח, שהיה גם לקוח באותו תיק. השופטת ציינה כי הייצוג דורש אמון רב, ומאחר שלא הייתה הפרת חוזה מצד מי מהצדדים, שני הצדדים יכלו לפרק את ההסכם ללא קנסות כספיים, וכך היה במקרה דנן. בנוסף, השופט מצא כי טענת הלקוח כי עורך הדין התפטר בשל מחלוקת על הבאת עורך דין אחר לתיק אינה משכנעת, וסביר יותר להניח שהלקוח פיטר את הנאשם לאחר שהאחרון סירב לצרף את עורך הדין החדש. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי הלקוח לא הצליח להוכיח את טענותיו, ומאחר שעורך הדין עמד בנטל ההוכחה, התביעה נדחתה. עוד קבעה השופטת כי אף אחד מהצדדים לא צריך לשאת בהוצאותיו של הצד השני, שכן עורך הדין יכול היה להימנע מהמחלוקת על ידי עריכת הסכם בכתב, וטענת הלקוח כי סבר כי שכר הטרחה הוא עבור מחצית הסכום הכולל אינה בלתי סבירה לחלוטין.