ע"א 2298/21

תקציר

בפסק הדין בערעורים על תביעות פיצויים שהגישו יעקב ולוי נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) והתאגדותם, התייחס בית המשפט לסוגיות שונות העולות מהפקעת קרקעות וחלוקת פיצויים. בתחילה קבע בית המשפט כי פיצוי בגין הפקעת קרקע או שינוי ייעוד צריך להגיע לאגודה, ואילו יעקב ולוי זכאים רק לפיצוי בגין גידולים וקשרים שעיבדו בקרקע שהוחזרה לרשות מקרקעי ישראל. בית המשפט הסכים עם דחיית תביעתם של יעקב ולוי לפיצויים בגין "אובדן אמצעי הייצור", המקבילה לתביעה לרכיב הקרקע. בית המשפט גם אישר כי הפיצוי צריך לכלול אובדן רווחים, בניגוד לעמדת האגודה כי יעקב ולוי זכאים אך ורק להוצאות העברה. באשר לחוות דעת המומחים ששימשו במשפט, תמך בית המשפט ביושרה ובשקיפות של ממצאי המומחה, ודחה את ערעורם של יעקב ולוי על מסקנות המומחה ואת טענות המאשים בדבר משוא פנים. באשר לצמצום הנזק, הדגיש פסק הדין את העיקרון המחייב את יעקב ולוי להפחית את הנזקים במידת האפשר, לרבות שימוש בקרקעות זמינות להעברת יבולים, ללא קשר לאופן שבו השיגו אותן. בית המשפט הותיר על כנו את הפסיקות הכספיות של בית משפט קמא הן ליעקב והן ללוי, אך קיבל חלקית את ערעור האגודה בעניין הפיצוי של לוי, והפחית אותו בשל הערכה שגויה של השטח שבו גידלו יבולים. פסק הדין הסופי אישר את תנאי הפיצוי של בית משפט קמא, תוך התאמת הפרטים על בסיס עקרונות של מזעור נזק ושקלול ראיות, תוך אישור שיקול דעתו של בית משפט קמא בהחלטות על פסיקה. בסופו של דבר, ערעורו של יעקב נדחה על הסף, וערעורו של לוי התקבל חלקית, מה שהביא להתאמות ולהפחתת שכרו ל-580,217 שקל. הוצאות המשפט ושכר הטרחה הותאמו במידה מתונה לטובת האגודה נגד לוי, דבר הממחיש את המאמצים השיפוטיים להבטיח החלטות פיצוי שוויוניות התואמות את אמות המידה המשפטיות ואת ההגינות הפרוצדורלית.