ע"פ 478/73

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה בו עובד המנוח של המערערת נפטר לאחר שנפל לבור עמוק בעת שניסה לחלץ ארגז כלים שנפל לתוכו. המערער הואשם בגרימת מותו של המנוח מחמת פזיזות וזוכה תחילה בבית משפט השלום אך הורשע בערעור לבית המשפט המחוזי. לאחר מכן ערער המערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי סטנדרט הזהירות הנדרש במקרה זה זהה לזה של אדם סביר ונבון כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. בית הדין קבע, כי בין המערערת לבין המנוח התקיימו יחסי עובד-מעביד, הגם שהמנוח לא היה מחויב על פי חוזה לקבל בחזרה את ארגז הכלים, שכן מעשיו של המנוח היו לצורך קידום עסקיה של המערערת. לפיכך, חלה על המערערת חובת זהירות כלפי המנוח. עוד קבע בית המשפט כי המערער כשל במילוי חובת הזהירות שלו, שכללה העמדת צוות מיומן, חומרים נאותים ושיטות עבודה ופיקוח נאותים וכי רשלנותו גרמה למותו של המנוח. יתר על כן, בית המשפט מצא כי פעולתו הוולונטרית של המנוח לא ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לבין התוצאה הקטלנית. בתיקים פליליים, הסכמת הקורבן אינה פוטרת את מבצע העבירה מאחריות פלילית משום שהאישום הפלילי נועד לאכוף את זכות הציבור. השופט קיסטר הוסיף כי גם המשפט והמוסר העברי מחייבים אדם לאהוב את רעהו ולדאוג לו, והמעסיקים אחראים לרווחת עובדיהם. כל רשלנות המובילה לפציעה או למוות, גם אם עקיפה, נחשבת לעוון ומחייבת תשובה או כפרה. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של המערער ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי, הרשיע את המערער בפזיזות שהובילה למותו של המנוח לפי סעיף 218 לפקודת סדר העונשין, 1936, וגזר עליו שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 4,000 לירות.