רע"א 3146/06

תקציר

המבקשים ביקשו רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את אכיפתו של פסק דין המחייב את פינויים ממקרקעין שבבעלות רשות הפיתוח, בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום. ליבת המחלוקת נסובה סביב זכויות השימוש במקרקעין בנוגע לשני הסכמי חכירה משנת 1955 ומשנת 1959, אשר לטענת המבקש היו כרוכים בזכויות שימוש נפרדות בשני בניינים. עם זאת, בית המשפט קבע כי חוזה החכירה האחרון חידש את הראשון, והשאיר זכויות רק בבניין מגורים אחד שהופקע בשנת 1994, שבגינו קיבל המבקש פיצוי בסך 160,000 דולר. חרף טענות למגורים בבניין נוסף כדייר מוגן, מצא בית המשפט כי מבנה זה הוא חלק מהנכס המופקע, וכי לאחר ההפקעה בנה המבקש מחדש על הקרקע ללא זכויות. בבקשת הערעור נטען לסיכויים טובים ולעמידה ארוכת שנים בדמי השכירות מצד המבקש, שביקש להקפיא את הפינוי בשל אופייה הבלתי הפיך של הריסת הבתים אם הערעור יתקבל. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הבקשה, תוך שהוא מדגיש את פוטנציאל ההצלחה הנמוך בערעור לאור התשתית העובדתית של פסק הדין המקורי, והדגיש את ההשתלטות הבלתי מורשית של המבקש על מקרקעי ציבור לאחר קבלת פיצויים. יתר על כן, היא הדגישה את האינטרס הציבורי ואת ההלכה המשפטית הקשורה לדייר, והדגישה כי אם תצליח בהמשך, תוכל המדינה לפצות כראוי את המבקש. כתוצאה מכך, אישר בית המשפט את צו הפינוי, וחיזק עוד יותר את האמצעים השיפוטיים נגד השתלטות בלתי מורשית על קרקעות והסתמכות על עיכובים פרוצדורליים.