ע"פ 318/79

תקציר

בפסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, עסקו המערערים שאול אנגל ודוד פרידמן, שנשפטו שלא בפניהם במניטובה, קנדה, בגין אישומים רבים, בהם אונס, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, מאסר שלא כדין ומעשה מגונה. לאחר שנמלטו לישראל, התבקשה הסגרתם על ידי ממשלת קנדה על פי אמנת ההסגרה בין קנדה לישראל. בית המשפט המחוזי בתל אביב, בראשות השופט קדמי, הכריז תחילה על פרידמן כבר הסגרה בכל האישומים המבוקשים, ואילו אנגל הוסגר באופן חלקי בלבד ביחס לאישומים הקשורים למתלונן אחד. המערערים ערערו על החלטה זו, טענו לפגמים פרוצדורליים בבקשת ההסגרה ותהו האם העבירות מהוות עבירות הסגרה לפי הדין הישראלי. בית המשפט העליון, בראשות השופט ברק, דחה טענות אלה והדגיש כי המעשים אכן מהווים עבירות הן לפי הדין הקנדי והן לפי הדין הישראלי, תוך קיום עקרון העבריינות הכפולה. בית המשפט התייחס גם לצורך בראיות מאשששות לצורך העמדה לדין, במיוחד בתיקי עבירות מין, וקבע בסופו של דבר כי למרות חשיבותן של ראיות תומכות (סיוע), היעדרן בשלב התביעה אינו מונע בהכרח הסגרה. השופט ברק הגיע למסקנה כי מהותה של אמנת ההסגרה מעדיפה פרשנות ליברלית כדי להקל על שיתוף פעולה בינלאומי נגד פשיעה, תוך עקיפת טענות המערערים ושמירה על החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וציין עוד כי פסקי דין מעשיים בענייני ראיות ואשמה חורגים מתחום הליכי ההסגרה. השופט חיים כהן הוסיף כי הוראות הקבע של התביעה נגד העמדה לדין ללא סיוע אינן נחוצות, שכן סיוע יכול להיווצר במהלך הליכי המשפט. כתוצאה מכך, הערעור נדחה, אך אכיפת ההסגרה התעכבה עד לתוצאותיה של ביקורת שיפוטית קשורה אחרת, תוך הדגשת דיון זהיר בציות משפטי ופרוצדורלי בהקשר משפטי בינלאומי זה.