ער"מ 4172/02

תקציר

המערער, עובד עירייה בכיר בירושלים, הובא בפני בית הדין למשמעת של עובדי עיריית ירושלים באשמת ניצול לרעה של סמכותו וניגוד עניינים בכך שהעניק רישיון עסק לחברה שעמה היה לו קשר פרטי. לאחר משא ומתן על הסדר טיעון, הודה המערער באישומים אך ערער על העונש המוסכם, שנדחה על ידי בית הדין למשמעת. במקום זאת הטיל בית הדין נזיפה, פיטורים על תנאי, הורדה בדרגה ופרסום גזר הדין, מה שגרם למערער לערער. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי בית הדין למשמעת הפעיל כראוי את שיקול דעתו לסטות מהסדר הטיעון בשל הימנעותו של המערער מלהפנים את חומרת מעשיו ואת הצורך במסר מרתיע לעובדי העירייה. בית המשפט שב ואישר את עקרון כיבוד הסדרי הטיעון, והדגיש כי יש להפריש אותם רק על סמך שיקולים פסולים או אם העונש המוסכם חורג באופן משמעותי מהעונש ההולם. במקרה דנן מצא בית המשפט כי שיקולי התביעה בהסדר הטיעון היו מוצדקים, וכי גזר הדין היווה תגובה מידתית להתנהגותו הפסולה של המערער. בנוסף, ציין בית המשפט את חוסר החרטה של המערער ואת הצורך במסר מרתיע, והדגיש כי אי שביעות הרצון מגזר הדין אינה מהווה עילה לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. לבסוף, בית המשפט הכיר בנוהלי הרישוי הפסולים של העירייה וקיווה לשיפור הפיקוח בעתיד.