ע"א 5885/13

תקציר

הערעורים נסובים סביב פרשנותם של סעיפים 130, 132 ו-133 לפקודת המכס הנוגעים להערכת שווי טובין מיובאים לצורכי מכס. סעיפים אלה קובעים את שווי הטובין המיובאים בהתבסס על מחיר העסקה, לרבות הוצאות נוספות וסכומים שלא נכללו בתחילה. בין התוספות הללו ניתן למנות תמלוגים ודמי רישוי הצמודים לטובין המיובאים, אותם מחויב היבואן לשלם בגין מכירת הטובין בישראל. נקודת המחלוקת העיקרית היא הפרשנות הנכונה לביטוי "תנאי למכירת הטובין בישראל". בית משפט קמא פירש אותה כמתייחסת לתמלוגים ולדמי רישיון הנדרשים לרכישת הטובין מהיצואן. המערערים הסכימו עם פרשנות זו, אך אגף המכס טען לפרשנות מרחיבה יותר, וקבע כי היא צריכה לחול על תמלוגים ודמי רישיון הדרושים לזכות למכור את הטובין בישראל. השופטת חיות הסכימה עם המערערים, שכן הפרשנות המרחיבה יותר סותרת את כוונת המחוקק העומדת מאחורי פקודת המכס, כמו גם פרשנויות בינלאומיות להוראות דומות במדינות אחרות. פסק הדין התייחס גם לנסיבות שבהן מכירת טובין מיובאים יכולה להיחשב כמותנית בתשלום תמלוגים או דמי רישיון, וציין כי יש להתמקד ביכולת המעשית לרכוש את הטובין ללא תשלומים אלה. לאחר מכן נבחנו הפרטים הספציפיים של מצבו של כל אחד מהמערערים, והובילו למסקנה כי החלטת אגף המכס לכלול תשלומי תמלוגים מסוימים בשווי העסקה לצורכי מכס הייתה מוצדקת. לבסוף, נדחו אף הן טענות נוספות שהעלו המערערים, בדבר הטלת מכס על תמלוגים החייבים במס הכנסה והתחשבות בסימני מסחר אחרים. משכך, נדחה הערעור שהגישו המערערים, והערעור הנגדי של אגף המכס התקבל בחלקו. כן חויבו המערערים לשלם הוצאות והוצאות בסך 60,000 ₪ לאגף המכס.