ה"פ 33472-02-20

תקציר

פסק הדין דוחה את תביעתה של נתיבי ישראל נגד בעלי הקרקעות, המבקשת להצהיר כי אינם זכאים לפיצויי הפקעה ששולמו להם על פי הסכם פשרה, ולהורות על החזרת הכספים. נתיבי ישראל טענה כי התשלומים בוצעו בטעות, שכן לרשויות המוסמכות חסרים מסמכים המעידים על מועד תפיסת החזקה בפועל, וטענה כי היא התרחשה לפני שנת 2005. עם זאת, בית המשפט מצא כי המסמכים שהציגה נתיבי ישראל לא הוכיחו את טענתם. בנוסף, נקבע כי תפיסתה של לפחות אחת החלקות התרחשה בשנת 2007, ואין די ראיות למועד מוקדם יותר. בית המשפט מתח ביקורת על חוסר ההקפדה של נתיבי ישראל בחקירת מועדי התפיסה, וציין כי הם יכלו בקלות לברר את העובדות לפני תשלום הפיצויים. פסק הדין התייחס גם לסוגיות של הפליה ועשיית עושר ולא במשפט, וקבע כי אין להנציח את הטעות אך ורק בשל טענות להפליה. בית המשפט התייחס למקרים קודמים שבהם רשויות מנהליות הורשו לשנות את החלטותיהן ולתקן טעויות, בהתחשב באינטרס של הפרט בסופיות ההחלטה ובהסתמכותו עליה. במקרה זה, לבעלי הקרקע היה אינטרס בסופיות הסכם הפשרה והם הסתמכו על הפיצוי שהתקבל. כמו כן, בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט לפטור את בעלי הקרקע מהשבת הכספים, בהתחשב ברשלנות נתיבי ישראל ובסכומים הקטנים שקיבלו בעלי הקרקע. בסופו של דבר, פסק הדין דחה את התביעה, פסק למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, תוך הכרה בעקרון סופיות הדיונים וביקורת על גישתה של נתיבי ישראל לנושא.