ת"א 9850-01-18

תקציר

המחלוקת נוגעת לחלקת קרקע משותפת בבעלות מספר גורמים, בהם התובעים והנתבעים עופר, אמיר ועמוס קליין, ונתבעת נפרדת, הוועדה המקומית לתכנון ובניה נהריה. התובעים טענו כי הנתבעים הפרו הסכם שיתוף משנת 2002 בכך שבנו בניין שמנע מהתובעים לבנות שלוש יחידות דיור עד לקו האפס שבין חלקותיהם, בניגוד לחוקי התכנון והבנייה. עוד טענו כי הנאשמים פלשו לחלקתם והניחו בה מכולה ללא הסכמתם. התובעים דרשו פיצוי על הנזק הכספי שנבע מירידת ערך רכושם ודמי שימוש שנתיים במכולה. מנגד, טענו הנתבעים כי התביעה התיישנה וכי הם לא הפרו את הסכם השיתוף, שכן הוא אינו מחייב אותם לבנות עד לקו האפס. הם גם הכחישו את טענות התובעים בנוגע לפלישה לחלקתם ולמכולה. בנוסף, תבעו התובעים את ועד הבניין בגין רשלנות, בטענה כי לא פיקחה על הבנייה ולא הוציאה אישור טופס 4 שלא כדין. בית המשפט פסק לטובת טענות התובעים נגד הנתבעים קליין. בית המשפט קבע כי הנתבעים הפרו את הסכם השיתוף בכך שלא בנו עד לקו האפס, דבר שמנע מהתובעים לממש את זכותם לבניית שלוש יחידות. בית המשפט הורה לעופר קליין לשלם לתובעים פיצוי בסך 712,500 שקל בגין ירידת ערך רכושם, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. עם זאת, השופטת דחתה את טענות התובעים נגד ועד הבניין, וקבעה כי הם לא מיצו את ההליכים המנהליים ולא ביססו קשר סיבתי בין פעולות הוועדה לבין נזקם הנטען. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו בגין התביעה נגד ועד הבניין, לאור הסכמת הצדדים לדחייתה ותביעתם לאחר מכן. ההחלטה הדגישה את חשיבות פירוש החוזים על פי הלשון הפשוטה והנסיבות, וכן דנה ביסודות עוולת הרשלנות ובחובותיהן הסטטוטוריות של רשויות התכנון.