תא"מ 23345-08-09

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי תביעות הנוגעות לאי תשלום מלוא שכר טרחת השמאי בגין שומות נזקי רכב בתביעות ביטוח צד ג'. השאלה המרכזית היא קביעת האמצעים המתאימים להערכת שכר טרחה זה, האם יש להעריך אותו על סמך התעריפים הניתנים לשמאים בהסכמים גלובליים עם חברות ביטוח או כשומות פרטיות, שבדרך כלל גובות שכר טרחה גבוה יותר. טענת חברת הביטוח, כי שכר הטרחה צריך להיות תואם את התעריפים הנמוכים יותר של השמאים הקבלנים שלהם, נדחתה על ידי בית המשפט. הסיבה לכך היא שהשמאים העובדים תחת הסכמים כאלה מתפשרים על שכר הטרחה שלהם תמורת היקף העבודה המובטח, ולא יהיה זה סביר לצפות לשיעורים זהים עבור שומות פרטיות אד-הוק. השופטת הדגישה כי יש לבחון את שכר טרחת השמאי על פי הפעולות הספציפיות הנדרשות לכל מקרה וקבע, וקבעה כי יש לפצות את המבוטחים במלוא הסכום ששולם לשמאי, מה גם שפעמים רבות הם נאלצים לפנות לשמאי כפי שמתחייבת חברת הביטוח. בשני מקרים אלה מצא בית המשפט כי שכר הטרחה המבוקש היה סביר והורה להראל ביטוח לפצות את התובעים בגין הסכומים שלא שולמו. השופטת גם עודדה את הצדדים המעורבים למצוא פתרון לסוגיה חוזרת זו, אולי באמצעות קביעת תעריפי מינימום לשמאי רכב, והדגישה את הצורך בפרמטרים שיגדירו את "כללי המשחק" בתחום זה. בנוסף, השופט ציין כי סכסוכי שכר טרחה מינוריים צריכים להיפתר מחוץ לכותלי בית המשפט, ורק הפחתות משמעותיות יותר צריכות להיבחן בהליכים משפטיים.