תלה"מ 31859-12-21

תקציר

פסק דין זה עוסק במספר תביעות שהגישה אם נגד אבי שלושת ילדיהם בעקבות פרידתם. הטענה הראשונה נוגעת לאחריות הורית, הסדרי ראייה וטובת הילדים. האם ביקשה שהאחריות ההורית תהיה שלה בלבד, ואילו האב הסכים וביקש מבית המשפט להורות על הסדרי ראייה. השופטת דנה בהרחבה בהתנהגותו של האב לאורך כל ההליך המשפטי ובחוסר המאמץ שלו לתאם מפגשים עם ילדיו, למרות נכונותה של האם. השופט מדגיש כי התנהגותו המרוכזת בעצמו של האב והצדקותיו המשתנות לכך שלא ראה את ילדיו אינן עולות בקנה אחד עם טובתם. לפיכך, בית המשפט נעתר לבקשת האם ופוסק כי היא תשא באחריות ההורית הבלעדית, ונוכח חוסר העניין של האב, אין צורך לקבוע זמני ראייה בפסק הדין. במקום זאת, השופט מסמיך עובד סוציאלי לסייע לצדדים בהסדרי ביקורים פוטנציאליים, אם האב ישנה את דעתו. התביעה השנייה נוגעת למזונות ילדים. האם ביקשה לחייב את האב לשלם 7,500 שקל בחודש עבור שלושת ילדיהם מתחת לגיל שש, והשופט מקבל בקשה זו באופן חלקי. השופט קובע תחילה את צרכי הילדים, בהתחשב בפסיקת העבר ובנסיבות הספציפיות של המשפחה. האם ביקשה 2,500 שקל לילד, אך בהמשך הפחיתה סכום זה ל-2,000 שקל. השופט מוצא כי הסכום המבוקש אינו מוצדק דיו וקובע את הצרכים החודשיים על 1,200 שקל לילד. לאחר מכן דן השופט בחלוקת האחריות להוצאות חינוך ורפואה חריגות וקובע כי שני ההורים יישאו בהוצאות אלה באופן שווה. השופט מחשב את חובת המזונות של האב, הכוללת את עלות צרכי הילדים, חלקם בשכר הדירה ובתחזוקה, וקובע כי על האב לשלם 1,669 שקל לחודש עבור כל ילד מתחת לגיל שש ו-1,469 שקל עבור כל ילד מעל גיל שש. סכום זה ישולם עד שכל ילד יגיע לגיל 18 או יסיים תיכון, ולאחר מכן שליש ממנו ישולם עד תום שירות החובה הצבאי או עד הגיעו לגיל 21. התביעה האחרונה נוגעת לנכסים המשותפים של בני הזוג ולבקשת האם לקבל מחצית מהתמורה ממכירת הדירה שנרשמה על שם האב בלבד. תחילה קובע השופט כי בני הזוג היו ידועים בציבור, שכן ניהלו חיי משפחה אינטימיים וניהלו במשותף משק בית במשך מספר שנים. עם זאת, השופט פוסק לטובת האב באשר לכוונה לחלוק בדירה. השופטת בוחנת בפירוט את הימנעותה של האם מלהביא ראיות מספיקות לכוונה כזו ומגיעה למסקנה כי למרות החיים המשותפים והבאת ילדים משותפים, הנסיבות הספציפיות מצביעות על כך שהצדדים לא התכוונו לחלוק את הדירה. לפיכך, השופט דוחה את תביעת האם ומורה על העברת הכספים להבטחת תביעה זו, המוחזקים בידי בית המשפט, לאב. לבסוף, השופט פוסק בבקשות הצדדים להוצאות ומורה לאם לשלם למדינה סכום נמוך ומידתי של 800 שקל, שכן האב ביקש ארכות מרובות ולא הגיש תצהיר. השופט מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו בנוגע לתביעה לזכויות הסדרי ראייה, בהתחשב בטובת הילדים.