דב"ע נד/4 - 6

תקציר

התיק נסוב סביב השאלה האם המערערת, אלמנתו של אליעזר ליאון, זכאית לקבל קצבת שאירים מהמשיב, מבטחים, לאחר מות בעלה. הסוגיה המרכזית היא פרשנות המונח "אלמנה" כהגדרתו בתקנות המבטחים, ובפרט הדרישה כי על האלמנה "לחיות עמו בעת פטירתו". בני הזוג נפרדו באופן לא רשמי עשר שנים קודם לכן בשל התנהגותו יוצאת הדופן של הבעל לאגור ספרים ועיתונים, אך שמרו על מערכת יחסים ידידותית לאחר הפרידה. המערערת טענה שהיא זכאית לפנסיה, ואילו המשיב טען אחרת, בנימוק של היעדר חיים משותפים ותלות כלכלית. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את תביעתה של המערערת, והוביל אותה לערער. בית הדין לביטוח לאומי, בהחלטת רוב, אישר את פסק דינו של בית הדין האזורי. דעת הרוב פירשה את הגדרת "אלמנה" בתקנות המבטחים כפשוטה, תוך התחשבות במשמעותו המילולית של הביטוי "חי עמו בעת פטירתו" ובכוונה העומדת מאחוריו, המסמלת משק בית משותף ותלות כלכלית. נסיבות המקרה, לרבות הפירוד הממושך של בני הזוג והיעדר חיים משותפים, הביאו את בית המשפט למסקנה כי המערערת לא מילאה את התנאי היסודי של משק בית משותף והסתמכות כלכלית, למרות שהמנוח סיפק תמיכה כלכלית כלשהי. עם זאת, שניים מחברי הפאנל התנגדו. הם הדגישו את מערכת היחסים בין בני הזוג שלא השתנתה ואת הנסיבות שהובילו לפרידתם, וטענו כי יש לפרש את ההגדרה בתקנות המבטחים כתקופה סבירה של חיים משותפים לפני המוות. מאחר שהמנוחה שהתה עם המערערת בביתה בשלושת הימים האחרונים לחייו, סברו שופטי המיעוט כי הדבר ממלא אחר הדרישה הרגולטורית.