ע"א 1613/97

תקציר

בפסק הדין מיום 27.8.97 קבע בית המשפט כי על המערערים להחזיר את המבנה המושכר למצבו המקורי ולפנות את החצר שמסביב, למעט שביל המוביל לרחוב. המחלוקת נבעה מהסכם שכירות משנת 1964 בו שכרו המערערים מעמידר דירת 1.5 חדרים, חדר נוחות ומחסן, אך בהמשך הרחיבו את המבנה ללא היתר והגדילו אותו ל-5.5 חדרים. בנייה בלתי מורשית זו הובילה את עמידר לפנות בהליך משפטי. בית המשפט מצא כי המערערים הפרו את ההסכם בכך שביצעו שינויים ללא הסכמה, אך עמידר שמרה על זכויותיה ולא הסכימה לתוספת הבנייה. למרות הטענות בדבר תקופת ההתיישנות, שלטענת המערערים פקעה שבע שנים לאחר סיום הבנייה בשנת 1981, קבע בית המשפט כי מדובר במקרקעין ולפיכך חלה עליו תקופת התיישנות של 25 שנה. סוגיית הסעד ההוגן נדונה, כאשר בית המשפט הורה על שיקום המבנה ולא על פינויו, תוך מתן סעד משתמע בכך שלא חייב את המערערים להתפנות לחלוטין. בנוסף, בעוד שבחוזה השכירות לא צוין במפורש החצר, בית המשפט קבע כי היא חלק מחוזה השכירות, שכן השימוש בחצר היה חלק בלתי נפרד מהגישה לשירותים כמו מחסן ושירותים חיצוניים. למרות טענות המשיב בדבר השתלטות בלתי מורשית, נקבע בפסק הדין כי החצר, בהיעדר ראיות סותרות, היא חלק מהנכס המושכר. כן חויבו המערערים בהוצאות המשיב.