ת"א 35794-05-23

תקציר

הנתבעים בתביעה כספית ביקשו לדחות את התביעה נגדם בעילה של התיישנות וטעמים נוספים. התביעה נובעת מסכסוך ארוך שנים בין הנתבע הראשון לבין התובע שראשיתו בהסכם מכר משאיות משנת 2007. הליכים משפטיים קודמים הסתיימו בפסק דין משנת 2011 שדחה במידה רבה את תביעת התובע. בשנת 2014 הורשע הנאשם הראשון בעדות שקר הנוגעת לאותו מקרה. לאחר מכן התובע תבע בהצלחה לבטל את פסק הדין משנת 2011 בעילה של הונאה בשנת 2021 וכעת הוא תובע פיצויים משני הנתבעים. הנתבע הראשון טען כי יש לדחות את התביעה הנוכחית משום שהוגשה מחוץ לתקופת התיישנות מוסכמת של שלושה חודשים בעקבות פסק הדין לביטול ההחלטה הקודמת. לחילופין, הנתבע הפעיל את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. הנתבע השני טען לפיטורים על בסיס תקופת ההתיישנות הסטטוטורית והיעדר יריבות, שכן הסכסוך היה בעיקרו בין התובע לבין הנתבע הראשון. בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות הסטטוטורית לתביעות התובע כנגד שני הנתבעים לא תמה. נקבע כי על התביעות הנוגעות להסכם מכר המשאית המקורי לא חלה הגנת התיישנות, שכן פסק הדין המבטל את פסק הדין הקודם צריך לסמן את מועד עילת התביעה. המתנה של שנתיים לאחר אותו פסק דין להגשת התביעה הנוכחית לא הייתה מוגזמת. אשר לטענות הנוגעות לעדות שקר, קיבל בית המשפט את טענת התובע כי לא עלה בידו להגיש את התביעה קודם לכן כל עוד פסק הדין הכוזב נותר על כנו. יתר על כן, בית המשפט מצא כי תביעת התובע כנגד הנתבע השני נעדרת עילה, שכן הפסיקה הישראלית אינה מטילה על עדי שקר אחריות לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מעדותם. לפיכך, התביעה נגד הנתבע השני נדחתה על הסף, ואילו בקשת הדחייה של הנתבע הראשון נדחתה. הנתבע הראשון חויב לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 1,755 ₪, ואילו התובע ישלם לנתבע השני הוצאות ושכר טרחת הנתבע בסך 5,000 ₪.