תמ"ש 23663-06-18

תקציר

המקרה שלפנינו הוא תביעה שהגישו אישה ואמה נגד בעלה לשעבר של האישה. האישה טוענת כי בעלה רימה אותה בנוגע לנטייתו המינית ולמערכות יחסים קודמות לפני נישואיהם, מה שהוביל אותה להינשא לו. עוד היא טוענת כי הוא עסק בבגידה במהלך נישואיהם. החמות מבקשת סעד כלכלי, ומבקשת החזר הוצאות ש"השקיעה" בבני הזוג לפני הנישואין ובמהלכם. הבעל הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה משום שהיא חורגת מסמכותו המהותית של בית המשפט, וכי שני התובעים לא פירטו את העילות עליהן נשענת תביעתם. עוד טען לחסינות מכוח חוק ההתיישנות, וכי מערכת היחסים בין בני זוג, שנוצרה עקב הנישואין, אינה מהווה חוזה, ובכך שוללת את האפשרות לתביעות חוזיות או נזיקיות. בית המשפט הסכים עם הנתבע כי התביעה נעדרת עילה, ועל כן דינה להידחות. השופטת קבעה כי אין בסיס משפטי לתביעת החמות, שכן היא לא צוינה בכתב התביעה, ואינה אלא חזרה על תביעת האישה לנזקים הנובעים מהתנהגותו של הנתבע. גם תביעת האישה, שמקורה בחובת הגילוי בין בני זוג, נדחתה. השופטת הביעה ספק לגבי האפשרות לקבוע "קו גבול" כללי לחובת הגילוי לפני הנישואין, אשר אמור להצמיח עילת תביעה חוזית או נזיקית, והדגישה כי הכרה כזו, אם קיימת, צריכה להשתנות ממקרה למקרה. במקרה ספציפי זה קבעה השופטת כי אי גילוי נטייה מינית אינו עולה כדי עוולה נזיקית או הפרה חוזית, מה גם שטענותיה של האישה עצמה הצביעו על קיומם של יחסי אישות והולדת ילדים. השופט התייחס למספר מבחנים לקביעת חובת הגילוי, ובהם "מבחן שיקול הדעת" מהמשפט העברי, ומבחן הנזק הישיר והברור כאמור בפסק דין קודם. השופטת ציינה כי אכזבתה של האישה מנישואיה לא היוותה נזק ישיר וברור, ולכן טענתה לא החזיקה מעמד. יתר על כן, השופטת הביעה חשש מהצפת מערכת המשפט בטענות דומות, ומהתרת הנישואין, ולכן שיקולי המדיניות גברו על הפגיעה האינטימית לכאורה של האישה. השופטת הזכירה גם את האפשרות לדחות את התביעה בשל מעשה ההשתקה, בהינתן שהעובדות המקימות את עילת התביעה היו ידועות לתובעים עם פתיחת התיק המשפטי הראשון בין הצדדים בשנת 2015, וכי יש לרכז הליכים מרובים בין בני הזוג הפרודים להליך אחד, במידת האפשר. בסופו של דבר, התביעה נדחתה על הסף, והתובעים חויבו לשלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪.